משה שלוקר
שם  משה שלוקר
  15/6/1933
  16/8/2012
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  כפר ליד לובומל
שכבה/קבוצה  ניצנים
בן/בת זוג  אילנה
הורה של  גילה
סבא/סבתא של  רועי, עומר וענבר
 
 

משה שלוקר – תולדות חייו  שנלקחו מתוך עבודת השורשים של נכדיו 

 

משה נולד בכ"א סיון תרצ"ג – 15.6.1933, בכפר קטן - ליד העיירה לובומל, על גבול פולין-אוקראינה. המשפחה כללה את אביו - יעקב, אמו – פרידה, וילדיהם: אסתר - האחות הבכורה, משה, האח אהרון והאח התינוק אברהם.

 

משפחתו של משה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. משה לא זכר שבתות וחגים יהודיים. בבית ספר הספיק ללמוד רק שנה אחת..

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לאזור לובומל, אספו את כל היהודים מהכפרים שבסביבת העיר וריכזו אותם במעין גטו מאולתר.

 

כשראו הוריו  כי המצב בגטו מחמיר, החליטו להעביר את משה בחזרה לכפר ולהשאיר את אחותו הגדולה אסתר לשמור על האחים הקטנים.

 

משה היה אז בן 8. הוא עזב את העיר וחזר לגור בכפר אצל חברי משפחה גויים. בלילה ישן אצלם, ובבוקר היה יוצא למרעה עם הפרות ועוזר למשפחה בגידול חיטה ותפוחי האדמה. הוריו היו באים לבקר אותו בכפר פעם ביומיים והיו לוקחים אוכל למשפחה שנשארה בגטו. יום אחד, כשהיו ההורים בדרכם מהכפר חזרה העירה, שמעו יריות. נודע להם שהגרמנים אספו את כל היהודים מהגטו וירו בהם. הגויים שהכירו אותם הזהירו את ההורים שלא לחזור לעיר, כי גם ילדיהם כבר לא היו בין החיים.

 

הוריו חזרו לכפר, ונשארו עם משה במשך כשנתיים, עד 1943, בזמן זה הם הסתובבו באסמים וביערות. בבקרים היו מתחבאים ובלילות היו חוזרים לאנשים שהכירו בכפר ומבקשים אוכל, והגויים היו עוזרים להם ומדווחים להם על פעולות הגרמנים.


יום אחד, היה משה במרעה עם חבריו – ילדים גויים.  אביו היה אז עם קבוצה של כ-20 יהודים ביער ואמו בצד אחר של היער- עוזרת בעבודת הקציר. לפתע הגיעו האוקראינים והתנפלו על קבוצת היהודים. האם שמעה יריות ורצה מהר אל משה, וכך נתפסה בידי האוקראינים. האב נפצע מכדור בכף רגלו וברח. בלילה הוא  מצא  את משה, וביחד הם חיפשו את האם על פי מידע שקבלו מהגויים, וזאת במטרה לנסות להציל אותה, הם לא הצליחו והיא נרצחה ע"י האוקראינים. הם עזבו את האזור וברחו ליער הגדול, כי ידעו שיוכלו להצטרף שם לפרטיזנים.

 

ב- 1945, כשהרוסים כבשו את האזור נאלץ האב להתגייס לצבא האדום והעביר את משה לטיפול בידי אישה יהודייה בלובומל, שהייתה מוכנה לשמור עליו. משה עוד קיבל מכתב אחד מאביו, שבו הודיע האב שהוא נפצע 80 ק"מ מברלין, ומאז נותק הקשר עימו.    


לאחר זמן קצר המצב החמיר ומשה הועבר לבית-ילדים פולני בלובלין. כשנודע לשליחים שהגיעו מהארץ על ילד יהודי בבית הילדים הפולני, הבריחו אותו לבית-יתומים יהודי, בעיר לודביקובו. מלודביקובו הוברחו ילדים לגרמניה, שם למדו, טופלו ולא ידעו מחסור.


בשנת 1948, לאחר כשנתיים בגרמניה ולאחר הכרזת מדינת ישראל, הועברו הילדים במשאיות וברכבת לצרפת, ובהמשך עלו על אוניית משא שהפליגה לישראל, המסע ארך שמונה ימים. ב- 6.10.1948, הם הגיעו לנמל חיפה ומשם לבית-עולים בפרדס חנה. לאחר כשבועיים חולקו הילדים למספר קיבוצים. משה היה אז בן 15 והגיע לקיבוץ גן-שמואל, יחד עם עוד כ-40 ילדים, לחברת הנוער "ניצנים". במשך חצי יום הם למדו וחצי יום עבדו בחקלאות בקיבוץ. משה עבד בפרדס ובגן הירק. בגן שמואל אומץ משה בידי רודי, שהיה לו כאב.

 

בשנת 1951 התגייס לנח"ל, עם כל בני קבוצתו. אחרי שלושה חודשים יצאו לשנה וחצי לקיבוץ עברון, ומשם עברו לקיבוץ מגן לחצי שנה. אחרי הצבא חזר משה לקיבוץ גן-שמואל ועבד בפרדס כ-20 שנה. בהמשך שימש כאקונום במטבח ועבד במפעל הקיבוץ.


באוגוסט 1961, התחתן משה עם אילנה, בחתונה משותפת יחד עם עוד שני זוגות. ובמרץ 1964 נולדה בתם גילה.

 

בשנת 1970 עבר משה לעבוד ב"דוכן". שם עבד עד סוף ימיו.

במשך השנים מאז שהגיע לישראל ניסה משה לחפש את אביו דרך הסוכנות היהודית והמדור לחיפוש קרובים, אך ללא הצלחה. כך עשה גם אביו, שנשאר בחיים והגיע לקווקז לאחר המלחמה.

 

בשנת 1973 נוצר קשר ביניהם, הגיעו שני מכתבים מהאב לקיבוץ, ואז, במפתיע, במהלך מלחמת יום כיפור, אביו נחת בישראל והגיע לקיבוץ. משה, שהיה באותו זמן במלחמה, במחנה "מחניים", קיבל את הבשורה על הגעת אביו לקיבוץ ושוחרר מהצבא כדי להיות עם האב, אותו לא ראה 30 שנה.

 

אביו, שנפצע במלחמה ואיבד עין, הגיע לקווקז והיה שם לנגר.

במשך כל השנים הללו הוא חיפש את בנו. הוא לא הקים משפחה חדשה וחי לבדו, עד שהגיע לקיבוץ.

 

הוא נפטר היום לפני 31 שנה באוגוסט 1981 ונקבר בקיבוץ גן-שמואל.


***

כ"ח באב תשע"ב,   16.8.2012

סבא שלנו היקר והאהוב


מיום שנולדנו, כל אחד מאתנו, אמא ואבא סיפרו לנו שכשאתה היית מחזיק אותנו על הכתף שלך מיד היינו נרגעים ולכן הם כינו אותך "המרגיע  הלאומי". כשקצת גדלנו, היית משחק איתנו בכל דבר שרק רצינו, במשך שעות בסבלנות אין קץ.

 

בביקורנו בקיבוץ או בביקורך אצלנו, תמיד קיבלנו כל מה שרק יכולנו לדמיין ותמיד ידעת מה אנו אוהבים.

 

לאימא תמיד אמרת "גילי, כל מה שתרצי, רק תבקשי".

לא ידעת לומר לא, זה לא היה בלקסיקון שלך לגבינו.

 

ואנו בטוחים שאם היית יכול, אפילו את הירח היית מוריד עבורנו.

למדנו ממך על הילדות הקשה שהייתה לך, על הפרידה מכל משפחתך, ואתה סה"כ ילד קטן. קשה בכלל לדמיין שזו הייתה אמת. אך כל מה שנחסך ממך בתור ילד, הענקת לנו באהבה גדולה.

 

סבא, תמיד היית איש חזק המסוגל לעשות הכל.

לא דיברת הרבה, פשוט פעלת.

זכור לנו היום בו אימא ואבא ניסו להוציא עץ בגינה ולא הצליחו, ואז אתה באת, שמת ידיים על העץ והוא נשלף בקלות רבה.

 

בשבת האחרונה, כשבאנו לבקר אותך בביה"ח, אימא אמרה לנו שאתה שוכב במיטה ואין לך כוח לקום, ואנו שאלנו אותה, האם היא בטוחה שהיא מדברת על סבא משה...

 

תמיד כשבאנו איתך לדוכן, היית מתגאה ואומר לכולם בגאווה שאנו הנכדים שלך וכולם היו משבחים אותך על מי שאתה. נראה שפשוט כולם אהבו אותך.

היית סבא מסור אלינו ואפילו לכלב שלנו. בכל פעם שטסנו היינו מביאים את הכלב לקיבוץ- ל "קייטנה" אצל סבא וסבתא. דאגת לו למנת עוף, יצאת איתו לטיולים, וכשהיה בורח ידעת שהוא יחזור.

אימא תמיד אמרה שהיא המאושרת בעולם שיש לה אבא כמוך- אבא שהוא רק שלה – אבא מושלם.

 

ואנו מוסיפים שזכינו שתהיה הסבא שלנו, שהוא סבא רק שלנו- סבא מושלם.

היום כ"ח באב, יום פטירתך, הוא גם היום בו אביך נפטר, בדיוק לפני 31 שנים.

נפרדתם בשואה ל-30 שנה והיום אתם מתאחדים שוב לאחר 30 שנה.

סבא, אנחנו בטוחים שכל דבר מהיום יהיה שונה בלעדייך.

אוהבים אותך מאוד, מאוד ותחסר לנו מאוד.

 

הנכדים שלך 

רועי, עומר וענבר שכבר מתגעגעים אליך

 ***

16.8.2012    

משה,

בשירו של נתן יונתן נאמר, "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?". 

לגביך התשובה ברורה – אין עוד כאלו.

 

אלוהים ברא אקסמפלר אחד כזה בלבד!

לא היית איש של דיבורים, אלא איש של מעשים.

היית איש צנוע ותמיד נחבאת אל הכלים..

 

כל ימייך רק לתת ידעת ולא לימדו אותך לבקש דבר.

את פשר המילה לא כנראה שלא למדת.

תמיד היית מוכן לעזור ולתת מעצמך.

בוודאי לא היית רוצה שאדבר בך ארוכות.

תחסר לנו מאד!

שכב בשלום על משכבך.

                                     זהר יוסיבאש

                                     (בעלה של גילה)

***


משה שלוקר / מצוות עובדי הדוכן

 

חיוך קטן מדי בוקר, מלמול "בוקר טוב" מתחת לשפם ומיד חוזר להיות עסוק מאד, כהרגלך. זה היה הסימן שלי שיש יציבות, שיש עוגן לספינה הזאת, דוכן גן-שמואל.

הדוכן, אותו מפעל שבנית בדבקות, באחריות ובמסירות במשך ארבעה עשורים. הדוכן בשבילי זה משה שלוקר ומשה שלוקר זה הדוכן. אותו הדוכן שכעת חסר אותך, מאז אושפזת בבית החולים ממנו לא שבת אלינו.

 

לפני כשבוע עוד אמרת ממיטת בית החולים שלדעתך אתה בריא לגמרי. אבל הגוף ידע. הגוף ידע את מה שהראש סירב להבין והנפש לא רצתה להרגיש. שזה בעצם הסוף.

 

את מה שכאבת בפנים לא הסכמת להראות כלפי חוץ. גם בחודשים האחרונים, כאשר שבת אלינו ממחלתך ונראית חלש, יחסית אליך כמובן, ניסית להיראות חזק ויציב. אצלך אי אפשר היה אחרת. היית סלע איתן בתוך הארגון הזה.

והיית גם אהוב מאד. לא נותרה עין יבשה הבוקר  בדוכן כאשר התקבלה הבשורה הכואבת על לכתך. נגעת בכל אחד מאתנו, ותיקים וצעירים, חברי קיבוץ ועובדים שכירים, מכל העדות והמגזרים.

 

אפיינו אותך שקט נפשי וחריצות, איכפתיות גדולה שגרמה לך לפעמים לצאת מגדרך על מנת להשפיע ולשנות ולא לוותר כדי שהדברים יהיו בדיוק כמו שצריך וגם חוסן גופני שאיפשר לך להתאושש מספר פעמים בשנים האחרונות ממצבי חולי. עד הבוקר.

 

לחשוב שלא תהיה בינינו מדי בוקר, עומל על סידור הלחם או החלות, מלווה את יהודה גרוף לארוחת בוקר או הפסקה, מתקן לכל עובד את המקודד שנשבר או התקלקל, זה נראה לא מציאותי, לא נכון. וזה קשה, קשה להאמין שזה לתמיד.

אנחנו חסרים אותך ותמיד נחסר.


מחבקים את משפחתך ומבקשים עבורך מנוחה נכונה, שלמה וטובה.

מצוות עובדי הדוכן.


***


משה שלוקר הספד על קברו / עודד לוי

16.08.2012

 

משה, אתה המותג עוד לפני שהמושג היה לנחלת כל סטודנט או פרופסור, אתה לימדת אותנו איך בונים מותג, יחס אישי ובלי פשרות והקלות עם הקונים בדוכן ויחסי עבודה ודוגמא אישית לכל העובדים, לא היה צורך בליווי,לימוד או הרצאה אתה עשית את זה בדרך שלך ובהצלחה יוצאת דופן, אף פעם לא ביקשת לעצמך שום הקלה או חלוקת עומס אבל תמיד דאגת לצוות העובדים ללא הבדל גיל או דת, עשית רבות למיזוג העובדים השכירים בדוכן לאחר המעבר ב- 96 ! ולזכותך שבמשך שנים רבות ראו העובדים כולם אותך כמי שניתן להעביר מסרים ורצונות וכמי שיפעל למענם ככל שיוכל מול מנהלי הדוכן

משה ידידי, עבדנו יחד במשך 23 שנים וידענו עשייה ומסירות ללא גבול, גם שהיו לך השגות על החלטתי או מעשי תמיד ידעת לתת לי גיבוי כלפי חוץ ולבוא בשקט לקבל הסבר נוסף והבהרה על החלטה זו או אחרת, בסופו של דבר תמיד, אבל תמיד קבלת אותה באהבה.

 

בחודשים האחרונים עברת משבר בריאותי לא קל שסופו הוא הרע מכל ואתה לא איתנו, גם את התקופה הקשה הזו עברת כפי שאתה רצית, בשקט ומבלי לערב את מי שלא ממש צריך לדעת, עם חזרה מהירה לעבודה בכל עת הרגשת קצת יותר טוב ותמיד ברוח טובה ואופטימית.

 

הפגישה שלפני האחרונה שלנו לפני כמה ימים שוחחנו על מצב בריאותך והייתה לי תחושה טובה שאתה יודע את המצב לאשורו ושצריך להוריד קצת מהעומס (בגלל הגיל כמובן) ואפשר לחיות עוד שנים ארוכות עם הבעיה הבריאותית, אתמול בערב הייתה פגישתנו האחרונה ליד מיטתך בבית החולים ולצערי לא יכולנו לשוחח ולשאול אחד את השני "מה שלומך" אתה כבר היית לצערי הגדול בדרך ללא מוצא שלידך אילנה אשתך, שנפרדתי ממך בקשתי שיקרה נס ותצליח לצאת מהמצב הקשה שהיית בו אך ניסים לא קורים ואנחנו כאן חבריך לעבודה ולקיבוץ, בני משפחתך גילה, בעלה והנכדים, אילנה אשתך מרכינים ראש.

שלום חבר

                                                                             עודד לוי

 

 
תמונות של משה שלוקר ז"ל והמשפחה מתוך ארכיון הקיבוץ
מזהה  463
העתקת קישור