מנציח/ה: רומק רותם-רוזנברג
לזכר אבי ואחי
מאוריצי וינוש רוזנברג
שנרצחו ע"י הגרמנים
בסתיו 1943 באוקראינה

אבי ואמי נולדו בעיר טרנופול. אמי נולדה ב-1899. אבי היה מבוגר ממנה ב-10 שנים. כלומר נולד ב-1889. הורי נישאו
                                                                                                                                   חתונת הורי

בטרנופול לאחר מלחמת עולם הראשונה. אבי חזר מהמלחמה בה שירת כפלצ'ר. מין מקצוע הנופל בין חובש לרופא. אבי סיים את לימודי הרוקחות וחיפש אישה עם נדוניה, שתממן את קנית בית מרקחת – הבסיס הכלכלי להקמת משפחה.

 

לאחר החתונה אבא קנה בית מרקחת באחד הכפרים באזור טרנופול. שם נולדה להם בת שנפטרה בחודשי חייה הראשונים.

 

אחי יש'ו נולד ב-1930. יש'ו היה מבוגר ממני בשנתיים. הינו שונים באופי, במראה ובשטחי ההתעניינות. אחי היה בישן, שקט, מחויך ומרוכז בעצמו ובעיסוקיו. הצטיין ביכולת לגלף או לעצב דברים. זכורים לי כלי שחמט שגילף .הכלים הלבנים מעץ פשוט והכלים השחורים מקליפת חומה של עץ עבה שהיה מוצא.  בשנים היפות של ילדותינו לא התחככנו. לכל אחד מאתנו היו חברים שונים, היה בית ספר, היו משחקים שונים ששחקנו כל אחד עם החברים שלו. הכל השתנה כאשר השתנו התנאים, צומצם פיזית שטח דיור, צומצם המפגש עם ילדים אחרים. אז הופיעה היריבות ומאבק על תשומת לב וחיבה של הורים. ב-1943 נפרדנו,  הוא נרצח יחד עם אבי ובת דודתי והוא רק בן שלש עשרה.

                                                                                                                אימי, אחותה והמשפחות

לאחר קניית בית המרקחת עלתה מאד רמת החיים שלנו. גרנו בדירה של 5 חדרים, העסקנו טבחית ומטפלת, וכמובן צוות עובדים רוקחות ולבורנטיות. בית המרקחת היה ממוקם בקומת הקרקע. ומדרגות הובילו ממנו לדירה בה גרנו בקומה הראשונה. "הפרסונאל" אכלו בחדר האוכל והיו מעורים בחיי המשפחה. המשפחה נקלטה יפה בחיי הקהילה. מדי פעם התקיימו אצלנו מפגשים של ידידי המשפחה בעלי השפעה בקהילה.

 

אני יודע מעט על משפחת אבי. סבי מצד אבא היה סוחר ובעל חנות. היו בה הרבה שקים עם זרעים, הרבה מדפים, הרבה מוצרים שונים לחקלאות. בחנות שררה אפלולית, האור נכנס דרך הדלת והחלון שבחזית. סבי היה נמוך קומה. תכונה שהוריש לבנו לאבי ולנכדו (כלומר לי) היחיד ששרד לאחר השואה. המשפחה מצד אבי הייתה מאוד גדולה. הרבה דודות ודודים והרבה בני דודים ברמות שונות של קרבה. פעם לאחר שנים כאשר גרנו בזגזש', נסענו במכונית לביקור משפחתי בטרנופול, עברנו בכפר ממנו באה משפחת אבי. עצרנו קרוב למרכז וחיפשנו את בני משפחת רוזנברג. כאשר נודע שהגענו התאסף המון, כולם בני המשפחה. היו שם מאות בני אדם נשים גברים וילדים וכולם בני משפחה.

 

כשהחלה הפלישה הגרמנית לרוסיה היו מחשבות לברוח יחד עם הצבא הנסוג אך אבא חשש שמה יגייסו אותו לצבא ואנחנו - אמא עם שני ילדים קטנים נשאר לבד בלי יכולת קיום והישרדות. אבא התגלה לי באור חדש. במו ידיו בנה מספר מקומות מסתור בבית. זכורים לי שניים. אבא בנה קיר במרתף שיצר חלל נוסף. הכניסה לתוך החלל הייתה מארון המטאטאים שבפרוזדור הבית. לאורך הקיר שבמרתף הציב ארונות מלאים בקבוקים של בית המרקחת מכוסים אבק וקורי עכביש. המחבוא שני היה בעליית הגג. הגג היה משופע ויצר חלל גדול מעל לכל הבית כאשר במספר פינות היו חללים בגלל תוספות הבנייה שחרגו מהמבנה המלבני. אבא סגר את כל החללים כך שעלית הגג נראתה מלבנית ואי אפשר היה להרגיש שמשהו כאן לא תקין. לחלק מהחללים אבא התקין כניסה מוסתרת בין ארונות הבקבוקים הגדולים שהיו מוצבים שם.

אבא היה מכין אלכוהול ויוצר ממנו ליקר בטעמים שונים. מצא חן בעיני בעיקר ליקר קימל שהיה חריף וטעמו העדין והמיוחד עומד עדיין בקצה לשוני.                                                                                    אחי ישו בדרך לבית ספר

 

עברנו לגור כולנו בחדר אחד. החדר היה גדול עם הרבה רהיטי סלון. בפינת החדר עמד פסנתר כנף. כל ערב היינו שמים עליו מזרון וכלי מיטה והיינו, אחי ואני מטפסים עליו לישון. בגלל המגורים המשותפים שמתי לב  ועקבתי בהנאה אחרי התנהגות של אבי. כל בוקר בקומו מהמיטה היה חותל את רגליו בתחבושת אלסטית היה לובש מכנסיים ומתרחץ בגיגית תוך השמעת קולות והתזת מים. היה מתגלח בתער והיה משחיז אותו על רצועת עור רחבה.      

 

עקבתי אחר אבי. הערצתי אתו. הייתי בוטח בו ללא סייג. הוא ידע לפתור כל בעיה, להתמודד עם הבעיות שצצו. בכל המישורים של חיינו.  היה מזקק וודקה מתפוחי אדמה ומוסיף לה טעמים שונים, מהם זכור לי במיוחד טעם קימל. בנה עבורנו מחבואים והכין מקומות מסתור. במשך הזמן שמתי לב שאבי הוא נמוך קומה ושרוב הגברים הבאים לבקרינו גבוהים ממנו. שמתי לב שרגליו מלאים ורידים בולטים ושהוא מחתל אותן בתחבושות. אבי למד אנגלית. אני זוכר בבהירות תמונה סוריאליסטית אבי שוכב במיטה עם ספר לימוד בידו והיה חוזר בקול רם על משפטי מפתח מתוך שיחה – CONVERSATION בל"ז. אנחנו, אחי יש'ו ואני שוכבים על מיטתנו שהיא מזרון רחב המונח על פסנתר כנף. גם אימא נמצאת איתנו אך לא ברור איפה. כולנו בחדר אחד בצפיפות אך האווירה אופטימית, מלאת אמון, תקווה ושייכות.

 

בהמשך התפצלה המשפחה. במסתור שבבית המרקחת היינו שלושתנו בת דודתי - אירקה אמא ואני והדודה סבינה הצטרפה מדי ערב. אבא אחי יאש'ו ובת דודתי הצעירה סטפקה הסתתרו אצל פולני במקום אחר. אינני מצליח להיזכר בפרידה מאבא ומאחי. איני מצליח לשחזר חיבוקים  בכי והתרגשות שליוו את הפרדה. יתכן שראינו את הפרדה כזמנית, לתקופה קצרה, עד שנמצא מקום בו נוכל להסתתר כולנו.

 

כעבור זמן, היה עלינו לעזוב את המסתור המוכר והבטוח שבבית המרקחת ונאלצנו לנדוד ליער ולכפרים השכנים בחיפוש אחר מסתור חדש. אחד ממקומות המחבוא שלנו היה ערימת חציר ענקית וחלולה. הערמה עמדה בקצה שדה ליד הצטלבות דרכים. שמענו את העוברים לידה משוחחים צועקים או שרים. שהינו בערמה מספר ימים. ביום השלישי או הרביעי לשהותנו שם שמענו את האיכרים משוחחים על הריגת יקירינו. על כך שגילו אותם ורצחו אותם.  חשבנו שהביאום לבית הקברות היהודי ורצחו אותם שם, אך מעדויות מאוחרות הסתבר לי שכאשר גילו אותם הגרמנים ניסו אבא, יש'ו וסטפנקה להתגונן והתנפלו על הרוצחים בסכינים. הזעזוע והאובדן הגדול שחשנו קשה לתיאור. הרצח הזה שינה בתכלית את חיינו של אמי ושלי.

 

שנת 2003

אתמול עלינו לבית הקברות להתייחד עם זכרה של אמי. משם עברנו לאתר הזיכרון לבני המשפחה שנרצחו בשואה, לאבן כורכר המחורר והשלט המציין את תאריך הרצח של אבי ואחי. עמדנו מסביב בדומיה . כעבור זמן מה התפזרנו. רק אז הסתבר לי שלא אמרתי מילה. לא סיפרתי לאשתי לבני ונכדי עליהם מאום. לא גרמתי לנוכחים לדעת יותר, להזדהות, לחשוב עליהם. השלט מציין את שמותיהם ואת תאריך מותם – סתיו 1943. כלומר 60 שנה עברו מאז הירצחם.

 

למה? עדיין לא הבהרתי לעצמי מה היו הסיבות. אולי התביישתי בכך שהתייחסו אלינו כיצורים נחותים ואנחנו הבלגנו. אולי בשל כך שעל מנת לשרוד הינו מוכנים להתחפר כעכברים באדמה ולחיות כך חודשים ארוכים. בחרנו בחיים אבל היה לכך מחיר של התכחשות ושתיקה על מה שקרה בתקופת השוואה.

 

אני חש חובה כלפי אבי ואחי לגרום לכך שהמשפחה תכיר אותם. תכיר את שמם תכונותיהם והתנהגותם באמצעות הסיפור והתצלומים. תיזכר בהם כאשר ידובר על שואה, תיזכר בהם כשידובר על משפחה. תקוותי שבני משפחתי יכירו את הסיפור ואת הדמויות של אחי ואבי, שיזכרו בהם לעתים, ויהרהרו בהם וייחיו אותם בתודעתם.

 

קטעים מתוך ספרון שנכתב ע"י רומק רותם – מקום בזיכרון מקום בלב

 

העתקת קישור