חפש
ביכורים
חג הביכורים במקורות
כתב: רחמים כהן


חג הביכורים, או כשמו במקורות "חג השבועות", הינו אחד משלושת החגים העתיקים והחשובים ביותר לעם ישראל, בהם גם חלה חובת העלייה לבית המקדש בירושלים: פסח, שבועות וסוכות.  לראשונה מוזכרים חגים אלה במעמד הר סיני, עוד בטרם התיישב עם ישראל בארץ ישראל,  שלושה חודשים בלבד לאחר היציאה ממצרים.

 

כך נאמר שם:

                            

 

                              שלוש רגלים תחוג לי בשנה:

                         את המצות [...] למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים [...],

                         וחג הקציר, ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה,

                         וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה".

                         (ספר שמות, פרק כג)

 

חג הביכורים (שבועות) מציין גם את הקשר בין האדם לאדמה, שניתנה לעם ישראל כציווי אלוהי, למען יתנחל בה.

הריטואל של החג היה, אם כן, ריטואל של נקיטת פעולה, שהתבטא בהעלאת ביכורי היבול מן השדה, כמינחה לבית המקדש, משכן האלוהים. על פי המצווה המפורטת יותר, שבאה לפני שלב ההתנחלות בארץ, כפי שהיא מבוטאת בספר דברים (כ"ו, א-י"א):

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה וירשת וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ה' אלוהיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך......"

 

זהו ריטואל של עשייה, העלאת ביכורי תנובת השדה לכוהנים בבית המקדש.

בימי בית שני הפך החג לאירוע גדול וססגוני, בו מעלים כל הישובים את ביכוריהם בתופים ובמחולות ובתהלוכות מפוארות לבית המקדש בירושלים, וכך מקיימים גם את מצוות העליה לרגל יחד עם הבאת הביכורים.

מצוות העלאת הביכורים הינה אחת מהמצוות ה"תלויות בארץ": מצווה אשר ניתן לקיימה אך ורק כשהעם חי בארצו, מעבד את אדמתה, קוצר את יבולה ומעלה את ביכוריו למשכן.

 

היסטוריה

לאחר חורבן הבית השני וגלות העם מארצו, שוב לא ניתן היה לקיים את מצוות החג, "זמן קציר השעורים" נעשה לזמן "מתן תורתנו", והחג הפך מריטואל של עשייה, של נקיטת פעולה – לריטואל של זכירה. אך למרות השינוי המהותי לא הותקנו מצוות מיוחדות לחג בגולה. כל המצוות המייחדות את החג והקשורות קשר הדוק לישיבה בארץ, נשארו - למרות שאי אפשר היה לקיימן. זאת על מנת להרגיש בחסרון ולייחל לגאולה כי תבוא.

 

חידוש ההתיישבות בארץ עם גלי העלייה הראשונים הביא עמו נסיונות מחודשים לסגור את המעגל ולשוב אל ריטואל העשייה, תוך שילוב סמלים עתיקים מהימים של לפני החורבן.

את המהלך הובילה, מטבע הדברים, ההתיישבות העובדת, עקב קרבתה לחיי האדמה וליבולה. את חובת הבאת הביכורים לבית המקדש החליפה תרומת הביכורים לקרן הקיימת, שפעלה לגאולת הארץ. לאור תפישת העולם החילונית החלו טקסי החג  לחתור לביטוי המשכיות בשילוב חידושים במסורת העתיקה.

 

טקסי הבאת ביכורים הופיעו בקיבוצי עמק יזרעאל כבר במחצית הראשונה של שנות ה-20. היוזמה באה מקיבוץ עין חרוד, והתפשטה בישובי הסביבה, שניסו בתהלוכה משותפת לשחזר יחד את מנהגי הבאת הביכורים, כפי שהם מתוארים במקורות מימי בית שני. גם המימסד החינוכי בישוב נרתם לרעיון, האמין בפוטנציאל הערכי-ציוני שלו, וגרם לכך שהקרן הקיימת תפרוש חסותה על הטקסים, שהפכו עד מהרה גם לנחלתם של היישובים העירוניים ושל תנועות הנוער. מועצת המורים שליד הקרן הקיימת, שהוקמה ב-1927, החליטה לקרוא לטקס בשם "טקס זכרון חג הביכורים". (נעמי יואלי, "שפת המופע",מתוך חיבור לקבלת תואר מוסמך אקדמאי).

אך למרות כל הניסיונות, נותר החג במתכונת של תהלוכת ילדים לובשי חג ומעוטרי זרים, כשהם נושאים סלי ביכורים ("סלינו על כתפינו...").

 

התפתחות החג בגן שמואל

בגן שמואל החלו לחוג את החג רק באמצע שנות ה-30. הגורם המרכזי לכך הייתה צשקה רוזנטל, ממייסדי הקיבוץ, שיזמה וארגנה את כל מרכיבי החג, שהלכו והתפתחו משנה לשנה. צשקה הייתה מורה-מחנכת, אך אמנית בנשמתה - בעיקר בתחום הריקוד.

 

"...אני הייתי גויה גמורה..." היא מספרת בראיון עימה. "ביקשתי שיסבירו לי מה פשר החג הזה , ומשנעניתי הבנתי שזה משהו כמו אצלנו בכפר בפולין. בסוף הקציר היו מביאים לאבא זר שיבולים נישא ע"י הקוצר המצטיין....".


צשקה החלה לבנות את חג הביכורים מראשיתו יחד עם בנימין פגי (בולק) שהביא את המימד היהודי-מסורתי בעוד היא, צשקה, מביאה את המימד הפולקלוריסטי. תחילה זה היה טקס של הבאת הביכורים ממשק הילדים תוך שילוב של שירה וריקודים, אחר כך החלה לרתום למשימה גם את ענפי המשק והחברים העובדים בהם, הוכנסו דפוסים קבועים, שירים ריקודים ותלבושות. עוצב שטח החג ונוצרה מסורת שעברה משנה לשנה תוך הקפדה על דפוסים קבועים . היא לא שכחה כמובן את הפן המסורתי ואת הזיקה למקורות (בעזרתו של בולק) על מנת להעניק לו את מימד ההמשכיות והריטואל הקבוע העובר כחוט השני משנה לשנה.

 

את דמותו של החג היא עיצבה בהתבססות על ארבעה מוטיבים מרכזיים:

א-      מוטיב התרבותי-מסורתי (שבעת השערים, הסל עם שבעת המינים, והכהנים המקבלים את הביכורים – הלא הן רקדניות העיטור).

ב-      המוטיב הלאומי (תרומת הביכורים לקרן הקיימת, קודש לגאולת הארץ: לגאול ולהיגאל).

ג-       המוטיב הקהילתי (טקס הבאת הביכורים בידי חברי הקיבוץ על פי ענפי המשק והעובדים בהם).

ד-      המוטיב האישי (ההזדהות האישית, שמתחילה באישיותה הססגונית של צשקה כרקדנית, אמנית ומעצבת החג, הסוחפת אחריה את כל המשתתפים בעשייה).

 

כך נוצר חג קיבוצי, שאמנם חוזר בריטואל קבוע מדי שנה, אך הולך ומשתבח עם השנים.

זה אינו רק טקס, כי אם חג בו נוטל חלק כל הקיבוץ, מזקן ועד טף, בשילוב מלא של כל מרכיבי ההכנות, ההשתתפות הפעילה, האירוח הנרחב והצפייה הפעילה - מי בריקוד, מי בשירה או בנגינה, מי בנשיאת הביכורים ומי בהכנת שטח החג והסידורים הנילווים. כולם נוטלים חלק פעיל ובשמחה רבה.

 

זו גם אינה "הצגה" בפני האורחים הבאים מכל קצות הארץ, אלא חג של הקיבוץ ולמען הקיבוץ. תופעה מרשימה ובולטת לעין היא – שלושה דורות החוגגים יחד על משטח הדשא בריקוד הסיום, והוא אולי המאפיין יותר מכל מרכיב אחר את יחודו של חג הביכורים בגן שמואל.


כתב: רחמים כהן

 

 

 

העתקת קישור



מידע
סרטים
תמונות
מוזיקה