רחל אליאור | ישראל הראשונה והשנייה, גרשון שלום ואלי עמיר, 8/10/8/2022 facebook

פרופ' רחל אליאור - ויקיפדיה https://tinyurl.com/2kbyhss5

לפני שנים רבות אמר פרופ' גרשם שלום (1982-1897), חוקר הקבלה הגדול בדורו, שהיה היסטוריון
קפדן, חוקר היצירה המיסטית היהודית, והיה אדם חכם ומרחיק ראות, שעובר דור ועוברים אפילו שני דורות, עד שתגובה עמוקה על טראומה גדולה מוצאת לה ביטוי ספרותי מעמיק, ומתגבשת כיצירה רוחנית, תרבותית ספרותית חדשה.  דבריו נסובו על המרחק בין גירוש ספרד הטראומטי, שבו יהודים שחיו בספרד קרוב ל1500 שנה, וחשו בארצם האהובה בני בית, בין רדיפות לרדיפות,  נעקרו כהרף עין מביתם וממולדתם, והפכו לפליטים חסרי כל או למומרים בעל כורחם שנשארו בחצי האי האיברי,  לצד זוועת ההמרה הכפויה בפורטוגל וחטיפת הילדים והגלייתם לאי סן תומא, כדי להפכם לפרחי כמורה למרבה זוועת לב הוריהם, בעשור האחרון של המאה ה-15  (1492-1497), לבין צמיחתה של קבלת צפת, ספרות רחבה ומורכבת, שפרחה כיצירה מיסטית בתגובה למשבר הגירוש 1492, ההמרה הכפויה 1497 והאבדן של שליש מהעם היהודי במהלך הגירוש, כששליש נשאר כמומרים בספרד ופורטוגל בעל כורחם (האנוסים שנקראו מראנוס, חזירים בפי הנוצרים הקתולים המקומיים) ושליש טבע בים ואבד במדבריות אפריקה, ושליש הגיע למקום יישוב בארצות האסלאם, סביב הים התיכון והבלקן, והשתקע שם.  קבלת צפת נוצרה בין העשור הרביעי לעשור השמיני של המאה ה-16 (1535-1572), כלומר דור אחד ושני דורות אחרי טראומת גירוש ספרד ופורטוגל בחודש אב רנ"ב, קיץ, אוגוסט, 1492..

בנכונותם של דבריו אלה של גרשם שלום, הזדמן לי להיווכח במהלך חמישה עשורים של שנות מחקר בקבלה, בשבתאות, בפראנקיזם ובחסידות: התגובה על טראומה היסטורית המחוללת מפנה דרמטי, איננה מתרחשת מיד, היא זכורה, ומוטמעת ותוססת  ומבשילה ברוחם של המתנסים בחוויה, בימי זקנתם, במרחק ארבעים-חמישים שישים-שבעים שנה, ונושאת פרי בכתיבתם או בכתיבה של  ילדיהם. החוויה הטראומטית של העקירה, מכאן, וההשתרשות, מכאן, "כאב שתי המולדות" כדבריה של לאה גולדברג, והמדווים והמכאובים הכרוכים בזיכרון הנורא של אין האונים, הפחד, החרדה, הזעם, האובדן והסבל, הן של העקירה והנטישה הן של ההשתרשות וההתערות, הופכים בערוצים שונים לסיפור או לשיר, לאתוס היסטורי או למיתוס מיסטי, כלומר פשר הסיפור העובדתי, מתעמעם בפרטיו ונזכר בעיקרו, ונקשר במסגרת של משמעות רחבה, והסיפור ומשמעותו, על רבדיו השונים בתודעת הנקלטים, הוריהם וילדיהם, מצטללים במהלך השנים, עשרות שנים, ולא באופן מידי.

נזכרתי בדברים אלה למקרא שני הפרקים הראשונים בספרו הסוחף של אלי עמיר "נער האופניים", עם עובד תשע"ט.

אלי עמיר נולד בבגדאד בשנת 1937 ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה, שחיה ברווחה בבגדד, העיר המעטירה על גדות החידקל בין הדקלים וההרדופים, שווקי התבלינים והשטיחים, שקהילה יהודית עתיקת ימים חיה בה בין הערבים המוסלמים, והנוצרים האשורים, שהיו חלק גדול מתושבי העיר, האמינה להבטחות השליחים הציוניים ורצתה לעלות לארץ, וזכרה היטב את הפרהוד - (הפרעות הקשות ביהודי עירק בחג השבועות של שנת 1941, שהתרחשו על רקע אנטישמי, ובהן נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000) - הלא הן הפרעות הקשות שהאיצו אצל רבים מיהודי עירק את הרצון לעלות - הגיעה לארץ. המשפחה שוכנה במעברה ליד גדרה, באוהל, ואחר כך בצריף, וסבלה סבל רב. השרטוט החד והמתומצת של החיים במעברה, בכפר העיוורים אוריאל - כשהמשפחה שכל בניה ובנותיה רואים, משוכנת בכפר עיוורים, נשברת מכובד ההלם בדבר הפער בין הארץ המובטחת ובין המציאות הקשה מנשוא - ששרטט עמיר ממרחק של שבעים שנה, מכמיר לב, ומרעיש לב ומבאר את עוצמת החשבון שלא נגמר בין הקולטים לנקלטים.

בין הקולטים שנולדו באירופה הנוצרית,  שהיו בעצמם יתומי הפוגרומים, ניצולי הרדיפות והמלחמות ופליטי פרעות 1882, "הסופות בנגב", ופרעות 1918-1921 וילדי פרעות קישינב (1903-1905) וניצולי פרעות פטלורה ומלחמת העולם הראשונה, שבהן נהרגו מאה אלף יהודים ויותר (ראו ספרי המופת: של שלמה זנויל אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם שמואל ציטרון), ברלין תרפ"ט; ח"ב תל אביב תרצ"ו, ואליעזר דוד רוזנטל, מגלת הטבח: חומר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה, ספר ראשון א-ב, ירושלים תל אביב תרפ"ז, המספרים על זוועות העשור השני של המאה העשרים), וחלוצי העליה השנייה משנת 1904 ועד 1913  והשלישית אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, משנת 1919 והרביעית, שמתו ברעב ובקדחת בשנות העשרים והשלושים, כשמספר היורדים מהארץ עלה על מספר העולים אליה; ובין הנקלטים, שנולדו בעולם האסלאם, או האסלאם המעורב בנצרות,  או הגיעו כפליטי השואה מארצות אירופה, היו יושבי המעברות מכל הארצות, בעשור הראשון והשני למדינת ישראל, שסבלם היה רב מנשוא.

הלם המעבר, נסיבות העקירה או הבריחה, הכאב והזעם על בתי הקברות, בתי הכנסת ובתי הספר שנותרו מאחור, מלבד הבתים הפרטיים, הספריות והחנויות, ולפעמים גם הזקנים והחולים שלא היה בכוחם לברוח, וייסורי הניתוק, האבדן, הפליטות , העקירה וההצלה, קשיי השפה והאקלים, האבק והיתושים, הפערים התרבותיים והמחסור והיתמות של העולים, שיישבו אותם לא פעם על חורבות כפרים ערבים נטושים, שתושביהם ניסו לחזור לבתיהם, ונקראו בשפת התקופה בשם מסתננים, או בסמוך לכפרים אלה, או יישבו אותם לאורך הגבולות באמצע שום מקום, ללא מקורות תעסוקה, כבישים או מבני ציבור, כשבן גוריון זעק אחרי מלחמת העצמאות - 'רק עשרה אחוזים מהארץ מיושבים, ורק עשרה אחוזים מהיהודים בעולם חיים בארץ, מוכרחים להקים ישובים לאורך הגבולות, כי אחרת הערבים המגורשים או הבורחים, יחזרו וישתלטו על הכפרים מהם גרשנו אותם'.. 'אני לא יודע מה העם רוצה, וזה איננו משנה, אבל אני יודע היטב מה העם צריך'. זיכרון 1948 ומלחמת העצמאות ש6000 חללים יהודים נפלו בה ואלפי פצועים נותרו ממנה והמוני כרותי אברים ונפגעי הלם קרב ומשפחות שכולות רבות,  היה חי מאוד בלבבות, והסכנה הרבה האורבת בגבולות הארוכים, הריקים מיושב לאורך מאות קילומטרים לא מיושבים, שאותם לדעת בן גוריון היה חובה דחופה ליישב, כדי לקבוע עובדות בשטח מפני פלישה נוספת של צבאות ערב.

במעברה

אלי עמיר מתאר ב'נער האופניים', בכישרון רב, בדיוק ובתמצות, את כאב הנקלטים שבאו מארצות האסלאם, את עלבונם, שברונם וחדלונם, בעקבות העקירה וההגירה ממולדתם העתיקה, הטובלת במי החידקל, בצל הדקלים וההיסטוריה של עיר עתיקה נודעת בימי גדולתה, למקום לא מוכר, חם, מדברי, יבש, מוכה חמסינים יתושים וזבובים, שהעלה, בדרך הטבע, תחושת אכזבה ניכור וניתוק, לצד פחדים שונים  משמועות על חרדות מחידוש המלחמה וממעשי המסתננים, והתמודדות יומיומית עם צפיפות, רב-לשוניות לא מוכרת, מחסור, צנע, פשפשים ויתושים, אי-ודאות, אבטלה וצנע. כדי להבין את הרקע למציאות זאת בישובי העולים השונים שהתפרשו בכל הארץ, כדאי מאוד לדעת:       היו שני סוגים של ריכוזי עולים: השלב הראשון, שבו תחילה הוקמו מחנות, אליהם נשלחו העולים שהגיעו ראשונים, בשנת 1949,  והשלב השני-היה הקמת המעברות.   ההבדל ביניהם היה גדול. העולים לא באו, אלא הובאו ארצה על ידי אנשי המוסד לעלייה. הם פעלו לפי המצב בכל אחת מארצות המוצא. לא היה תיאום בין אנשי המוסד לעלייה  לבין הממשלה בדבר מספר העולים.  אדרבא, כל אחד מפעילי המוסד העלייה הרגיש ששליחותו היא להביא כמה שיותר עולים במהירות הרבה ביותר   .כך ארע שבתחילת 1949, מיד לאחר שנחתמו הסכמי הפסקת האש  עם מדינות ערב,  החלו להביא מספר גדל והולך של עולים. היו חודשים שבכל יום הביאו אלף עולים.  באותה שנה הביאו כ-250.000 עולים.!  באוכלוסיה שמנתה כ-650.000 עולים שהגיעו רק עשור או שניים קודם לכן. אוכלוסייה שהייתה פצועה ומוכה ממלחמת העצמאות הנוראה. איש לא ידע מה ראוי לעשות בנסיבות אלה, ומה עושים באופן מיידי ומה הכי דחוף לעשות עם השיטפון הגדול הזה. בלית ברירה הקימו במהירות מחנות לעולים מכל הבא ליד:  אוהלים, פחונים,  בדונים ועוד.  היו הרבה מאד חולים בין העולים - ראשונים הובאו פליטי השואה שהיו במחנות העקורים באירופה, ובאותו זמן הובאו גם הרבה עולים מארצות האיסלאם.

המחנות היו סגורים, מוקפים בגדרות סביבם, כדי שאפשר יהיה למיין את העולים ולשלוח אותם מהר לישובים, אחרי שיצליחו לבודד את החולים.

המעברות הוקמו בשנת 1950, כאשר המחנות עלו על גדותיהם, המדינה הייתה במצב כלכלי נורא, וקופתה הייתה ריקה לחלוטין.לא היה אפילו מזון בסיסי לכל התושבים במדינה או למשק החי שבו תלויה הספקת חלב וביצים.  בסוף 1950 , כבר באו ארצה 350.00 עולים חדשים, כמחצית ממספר הוותיקים.  המעברות היו פתוחות, ללא כל גדר, הכוונה היתה שהעולים יצאו לעבודה בסביבה, ויפרנסו בעצמם את משפחותיהם,  וייקלטו ביישובים הסמוכים למעברות.

במציאות קשה זו, שאליה הובאו העולים מארצות שנפגעו במלחמת העולם השנייה או מארצות שהיתה בהן סכנה קיומית מידית לחיי היהודים, פגש העם היהודי באלפיו את אחיו היהודים הלא מוכרים מכל קהילות ישראל. רומנים ופולנים, הונגרים ועיראקים שלא היתה להם שום שפה משותפת עמדו בתור לשירותים או לחדר האוכל כשלא היה מים ולא היה אוכל. המצב היה קשה מנשוא והמעברות היו נקודת הפתיחה ליוזמה אישית, המעבר ממחנה המיון המגודר, מחנות העולים,  שבו לא עבדו, וחיו על חשבון המדינה שהיתה במצב של מחסור וצנע, אל המעברות שיושביהן היו אמורים למצוא עבודה בכוחות עצמם בארץ זרה שאינם מבינים את שפתה, כשלרובם הגדול אין תעודות ואין השכלה רלבנטית, גם אם היו ברשותם תעודות או מסמכים שמעידים על השכלה לפני שנעקרו, ברחו או נכלאו במחנות הריכוז. היציאה מהמעברות היתה תלויה ביוזמה אישית, בקשרי משפחה, בידיעת שפות ובאחיזה במקצוע רלבנטי לארץ החדשה ולא רק במקצוע שפרנס בארץ המוצא. היוצא מהמעברה ומשפחתו היו צריכים למצוא עבודה, מזון ומגורים, ביגוד, הנעלה, ספרים ומחברות, תאורה,  ריהוט, תרופות ושאר דברים שבני אדם צריכים, כשאין להם אף פרוטה, ואף מסלול נורמלי של התבגרות והתמקצעות ואי תלות. המצב היה קשה מנשוא. סיפור המעבר הזה טרם סופר במלואו. ברור שאנשים שקראו אותיות עבריות ואותיות לטיניות והיו בעלי השכלה אקדמית או מקצועית או טכנולוגית , והיו בעלי מעמד מקצועי סמכותי בארץ מוצאם, היו עשויים למצוא עבודה ביתר קלות ממי שלא ידעו לקרוא עברית או אותיות לטיניות ולא היתה להם הסמכה מקצועית או השכלה אקדמית. מאות אלפי יהודים עסקו במסחר ובמלאכה בארץ מוצאם בכל תפוצות הגולה, אבל בארצם החדשה לא היה להם הון ראשון ולא היה מי שיערוב להם או ייתן להם הלוואה, או יקים להם בית מלאכה בארץ החדשה. מי שהיו לו בני משפחה, בני עיר או בני קהילה שהיו יכולים לעזור לו בצעדים ראשונים בעניין מציאת עבודה ומגורים, או הלואה צנועה לשם התחלה,  או לימוד שפה חדשה, היה בר מזל, אך מי שלא נמצאו לו אלה למרבה ביש המזל,  מצא את עצמו במצב קשה מנשוא. וכמובן, תמיד, בכל קהילה, ובודאי בקהילת עקורים ופליטים ויתומי מלחמה,  יש רבים שאינם יכולים לעבוד ולהתפרנס, אבל חייבים אוכל ומגורים ככל אדם אחר, החל בנשים הרות, יולדות ומניקות, עבור בילדים בכל הגילים, עבור בחולים וקשישים וכלה במאושפזים במחלות גוף ונפש.

אבל כדי להבין את המכלול המורכב של הסבל,  וכדי לראות עד כמה כל הארץ הייתה ועודנה 'קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות', כדאי לקרוא גם את הספר 'יומנים גנוזים', המביא עדות משנות העשרים והשלושים של סופרת הילדים הנודעת, ימימה טשרנוביץ (1909-1998) - שהיתה ילדה חכמה בת עשר כשהחלה לכתוב את יומניה בין השנים 1936-1919. הספר מספר כמה קשה ונורא היה כאן המצב לכל הבאים (פרטים ביבליוגררפיים  למטה). הספר מתאר בנאמנות מזווית לא מוכרת את מנת חלקם של הקולטים, שהגיעו כמה עשורים קודם כניצולי הפרעות והמלחמות של שני העשורים הראשונים של המאה העשרים. כדאי מאד לקרוא את ספרו של יצחק מאיר, המחנך והדיפלומט, 'אל חוף מבטחים' המתאר את גורל אמו האלמנה ושלושת ילדיה שהגיעו אתה מאירופה ב1946 ואת המצוקה הכלכלית הנוראה שכולם חיו בה. ב"ספר אל חוף מבטחים" מתואר חלקו השני של מסע ההצלה: מסעם של יהודים מכל רחבי אירופה ששרדו את זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, והשואפים רק להגיע אל חוף מבטחים לארץ ישראל. מפלוכטלינגס קינדער – הילדים הפליטים בשווייץ – הם יהיו לעולים חדשים בארץ ישראל, לגאלים ולא לגאלים, עם סרטיפיקטים וללא סרטיפיקטים, ואת הדרך יעשו בצפיפות נוראה, בתנאים לא אנושיים, באוניות רעועות שידעו ימים טובים יותר. כשהגיעו לארץ הלך הילד לעבוד. הוא היה בן שתים עשרה.

זווית ראייה דומה, מרתקת ולא מוכרת, על מנת חלקם של הקולטים, עולי העלייה השלישית, עשור או שניים קודם לכן, אפשר למצוא  בספרה של צפרירה שחם קורן, "חסד נעורים", על יומני החלוצות מעין חרוד ותיאור חייהן הקשים שוברי הלב, שלהן ושל חבריהן. מספרי המתאבדים והיורדים משני המינים הרשומים בספרי התקופה מלמדים על גודל המצוקה בעשור שבו היה המשבר העולמי ב1929 ובעשור שבו פרצה מלחמת העולם השנייה ב1939, בעשור שבו מ-1933 עלו הנאצים לשלטון כשהיטלר הושבע ב1 בינואר לקאנצלר של גרמניה. מיד באותה שנה נוסדה עליית הנוער, בהתחלה כיוזמה פרטית של רחה פראייר וזיגפריד להמן ביחס לתריסר ילדים יהודים שפוטרו מעבודתם ואחר כך בארגונה של הנרייטה סאלד והסוכנות וההסתדרת הציונית, כבר ב1933. כלומר כל מי שהגיע לארץ בעשורים אלה, בא עם עורו לגופו ועם צרור נקוב. יחידים, יוצאי דופן, היו יהודי אירופה דוברת הגרמנית, שהבינו אל נכון את משמעות עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933  ושלחו את רכושם לארץ ישראל המנדטורית, את ילדיהם ואת עצמם, כל עוד אפשר היה. נוער ציוני דל אמצעים עלה גם הוא בשנות ה-30 מאירופה בכוחות עצמו או בעליית הנוער וגם נוער לא ציוני שסבל מאנטישמיות והחליט לעלות לארץ כדי לא לסבול מגלי האנטישמיות בכל אירופה. בגלל המשבר הכלכלי הגדול בכל העולם ובגלל האנטישמיות שגרמה לפיטורי עובדים ולאיסור כניסת יהודים למוסדות לימוד, שדרשה מענה דחוף, ההורים לא היו יכולים לסייע. בודדים הגיעו כחלוצים או באו כהכשרות ורבים הגיעו כעליית תנועות הנוער. שום פריבילגיה לא היתה כאן, רק רצון להציל את החיים ולהבטיח לילדים סיכוי  לעתיד שאינו כולל אנטישמיות ופוגרומים.

עדות דומה ומורכבת על קשייה המחרידים של התקופה, בדומה לעדותה של ימימה טשרנוביץ, ולעדותו של חיים גורי על הצריף הדל, המשוח בזפת בשכונת נורדייה בתל אביב, שנולד בו, לאם שהיתה עדה לפרעות קישינייב, מצויה בספרה של רות בונדי על אנצו סרני מגבעת ברנר, 'השליח', מהימים שמנת חלקם היתה בוץ, קור, חמסין, אוהלים, יתושים ומחסור, רעב וקדחת. גם בספרה של דבורה הכהן על הנרייטה סאלד: 'מנהיגה ללא גבולות : הנרייטה סאלד - ביוגרפיה, תל אביב 2019, מצויים תיאורים קשים עד מאד, רובם לא מוכרים של המציאות רבת הסבל  של הישוב בארץ ישראל משנת 1909-1910 ואילך עד לפטירתה של סאלד ב1945 אחרי שטיפלה בהקמת מערכת העבודה הסוציאלית ובקליטת ילדי עליית הנוער ובטיפול במוסדות החינוך ובהקמת "הדסה". לא היתה מעולם שום 'ישראל הראשונה' הפריבילגית, מלבד בדמיונם הקודח של עושי עוול ומפיצי שקרים. היו מיעוט שבמיעוט של משפחות שהשכילו להקדים לבוא לארץ, מבחירה ולא מכורח, כשהבינו אל נכון לאן נושבת הרוח בתום מלחמת העולם הראשונה, חלקן היו אנשים שבאו באונייה "רוסלאן" והלכו ליישב את כל חלקי הארץ ולבנות בה כמידת חכמתן, חריצותן והשגתן, והשכילו להביא עמהן את רכושם, אלה הן המשפחות שהקימו את מפעלי התעשייה ומימנו את הקמת בתי החולים או את הוצאות הספרים ואת מערכות העיתונים, את הארכיטקטורה המודרנית ואת האמנות המקומית הן החזותית הן המוזיקלית, או את רכישת האדמות, מדובר במיעוט זעיר שזכויותיו רבות.

אם היו עשירים בירושלים של ילדותי, אני מעולם לא זכיתי לראותם. כל מי שהכרתי גר במעברת תלפיות, בשכונת תל ארזה ובשכונת הבוכרים הנושקת לה ובשיכון רסקו וקטמון. אנשים מסביבי היו כולם עובדי כפיים, בעבודות סיוד וצבע, בנין או נגרות,  או פקידים זוטרים הגרים בדירות חדר או חדר וחצי, בעלי מכולת המפחדים מהפקחים של דב יוסף בימי הצנע (בספרו האוטוביוגרפי הנהדר של חיים באר, "חבלים" תיאור מדויק של ירושלים של ילדותנו, סבי מצד אמי ודודתי האלמנה, גרו ברחוב ליד חיים והוריו בני משפחת רכלבסקי; וכך גם בספרו הנפלא של עמוס עוז, 'סיפור של אהבה וחושך').

היו כל כך הרבה כאבים ומצוקות וסבל והרס ואבדן של יהודים בקהילות רבות ושונות ברחבי העולם, ושל יהודים שחיו כאן בארץ ישראל המנדטורית, וכל כך הרבה קשיים וכל כך הרבה אתגרים במאה העשרים, בין כל האסונות: הצלת הפליטים של הפוגרומים ושל מלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני, וקליטת העולים שהגיעו בשנות העשרים הקשות, בהן, בעקבות הסכמי וורסאי, התחולל המשבר העולמי ב-1929 וקריסת הבורסות, האינפלציה והאבטלה, שהביאו לעליה חדה בהתאבדויות, בהתמוטטות כלכלית, בשנאת זרים, בכלל, ובאנטישמיות, בפרט, שהביאה לעליית המפלגה הנאצית בראשית שנות השלושים, ולמלחמת העולם השנייה  שהחלה ב1939; שנות המלחמה היו מחרידות ולוו באין-ספור פוגרומים, למשל : ב1941 ב21-23 בינואר התמרד "משמר הברזל" ברומניה וניסה לתפוס את השלטון ברומניה. המרד לווה בפרעות ביהודי בוקרשט. אנשי "משמר הברזל" וכן כנופיות בריונים, פורעים תושבי הפרברים וצוענים התנפלו על שכונות היהודים, רצחו 127 יהודים והרסו ושדדו חנויות ובתים. קריאה בספרה מכמיר הלב והמצמרר של גלי מיר תיבון, "רשימת האמהות",  על מה שקרה ליהודי רומניה בטרנסניסטריה, וקריאה בספרו של עמר ברטוב על מה שקרה ליהודי גליציה בבוטשאטש, אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ', יכולה להדיר שינה מעיני הקוראים למשך ימים רבים. אין לשער מה רב היה הסבל וכמה צורות מחרידות יכולות להיות לזוועה האנושית. . קשה מאד היה גם סבלם של פליטי הפרהוד בעיראק שפורט לעיל, וההתוודעות המחרידה לגודל האסון במלחמת העולם השנייה (1945-1939), שבו אבדה מחצית העם היהודי, ולמשמעות אובדן ששת המיליונים בשואה, ולקליטה הדחופה של יתומי מלחמת העולם השנייה ועקוריה, שהגיעו מכל עבר, תוך כדי מלחמת העצמאות. והעולים מכל ארצות העולם שהגיעו אחרי המלחמה בשנת 1949 ובשנות החמישים, שנות המחסור והצנע, והחורפים הקשים, ויושבו נגד רצונם באוהלים, בצריפים במחנות עולים מוקפים גדר תיל, ובמעברות דלות חסרות מים וחשמל ומוכות פשפשים, כש-650 אלף יושבי הארץ, הלומי השואה ומלחמת השחרור, קלטו 750 אלף עולים, כשהקופה היתה ריקה והאבל היה כבד על הרוגי מלחמת השחרור, ועל אלמנותיה ויתומיה ושכוליה, והכעס היה רב על כל היהודים שהעדיפו להישאר בארצות מבטחים ולא להחלץ לעזרה בבניין הארץ. וברקע, אסור לנו לשכוח, כל הזמן, מצוי גם סבלם של תושבי הארץ הערבים, שפתחו במלחמה, נוצחו, גורשו, הפכו לעקורים ופליטים, ושבו בחלקם, והתאבלו על מאות הכפרים שנהרסו, שעל תלם נבנו לא פעם מקומות הקליטה הראשונים של העולים, המעברות וישוביהם.

הסבל היה רב מנשוא, אצל כולם, עקורים, יתומי פוגרומים והורים שכולים, חלוצים רעבים ועולים בלתי חוקיים שאיבדו את הוריהם בשואה, הסבל היה רב מנשוא בקרב המהגרים והפליטים, שלא הבינו את שפת הארץ ומנהגיה, והסבל היה רב בקרב הקולטים והנקלטים, ובין השכולים והיתומים, העקורים  והמסתננים, בין אלה שאיבדו את כל משפחתם לאלה שאיבדו את כל רכושם ומעמדם, בצורות שונות ובאובדנים שונים ובקשיים שונים.

יש כל כך הרבה ללמוד ולדעת,  לקרוא ולהקשיב, ויש כל כך הרבה מה לתקן ולפייס ולהשלים ולבנות מחדש, בין כל יושבי הארץ ללאומיה, לעדותיה, לדתותיה ולמיניה. לא היתה ישראל ראשונה וישראל שניה, גם אם מישהו השתמש במטבע לשון אוילי זה. היו רק אלה שהגיעו כעולים, פליטים מהגרים וחלוצים, במחצית הראשונה של המאה העשרים לארץ ישראל העות'מנית והמנדטורית, רובם ביוזמתם הם, ואלה שהגיעו כעקורים פליטים נרדפים וניצולים אחרי מלחמת השחרור, רובם הובאו בידי המוסד לעלייה, ולא באו בכוחות עצמם.

קשה היה לכולם. המיעוט שצלחה ידו לא הטביע את רישומו התרבותי לבד אולי ממשפחה אחת או שתיים. כמעט כל הביוגרפיות הזכורות לי על כל גדולי הרוח והיצירה, האמנות והמדע בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מתחילות מבתים שחיו בהם בדלות, בצמצום ובמצוקה, שכאבו בהם את האובדן של המשפחה והבית, של השפה והתרבות שבה גדלו, ההבדל היחיד המשמעותי היה אולי רק בין אלה שרצו ללמוד והיתה להם הזדמנות ללמוד, וגדלו בבתים שטיפחו לימודים ועודדו השכלה והישגים בלימודים ובעבודה, גם במציאות כלכלית דלה ביותר, ובין אלה שלא רצו או לא היו יכולים, או גדלו במקום שלא היו בו הזדמנויות לימודיות ראויות.  החלוקה איננה עדתית או כלכלית, שכן העוני היה נחלת הרוב המוחלט של כל העולים, אלא קשורה לעניות דעתי ברובה הגדול אך ורק להזדמנויות השכלה,  שהיו או לא היו, במקומות כאלה ואחרים, ולרקע ההשכלתי או תודעת הלימוד ממנה הגיעו ההורים וילדיהם מכל רחבי העולם.

ודאי נעשו שגיאות רבות במציאות המצוקה בראשיתה של מדינת ישראל, ודאי שהיו לא מעט מפגשים בין תרבותיים טראומטיים, ואין ספק שאפשר גם למצוא פה ושם אנשי זדון ורשע כמו בכל מקום ובכל תקופה, וגם החלטות שגויות ועמדות מקוממות, אבל הרבה יותר גדול היה מספרם של אנשי ונשות החסד, שכן בעשורים אלה גם נעשו מפעלים שאין דומה להם בהיסטוריה העולמית של מיעוט מיושב, שהגיע לא מכבר, שקולט גלי עלייה עצומים, ללא שום תשתית כלכלית, אחרי מלחמה טראומטית , 6000 נופלים מתוך 600 אלף תושבים, היה זה מספר בלתי נשכח, גם הקופה הריקה, המחסור המייאש בחומרי בנייה, בברזל ומלט, בקמח ושמן,  ומזון בהמות,  והצנע והתחנונים להשיג מלט וברזל לבנית בתים, קמח למאפיות ומזון לבהמות, מכל העולם רשומים במפורט על דפי ההיסטוריה, (כל בני דורי זוכרים את הטעם המגעיל של דג הפילה (בקלה קפואה) ושל שמן הדגים שהיינו חייבים לשתות בגלל סכנת מגפת שיתוק הילדים, ושל הקציצות הבשריות לכאורה שנעשו מפרורי לחם ...),  והם שהכריעו בהחלטה הקשה לתבוע שילומים מגרמניה בראשית שנות החמישים. סיפור המעברות לא התרחש בחלל ריק ולא היה שום סיפור של ישראל הראשונה והשניה. היתה ישראל של קולטים ונקלטים, של אלה שעלו בשנות העשרים והשלושים והארבעים, במצב קשה ברובם, לעומת אלה שהובאו לכאן מ-1949 ואילך במהלך העשור הראשון והשני לקום המדינה.

הסופר אלי עמיר, שנולד בשנת 1937, מחבר 'נער האופניים',  ו'תרנגול כפרות', שעלה עם משפחתו מבגדד לישראל ב1950, לפני שמלאו לו 13 שנים, נקלט עם משפחתו בבית עולים, מעברה, ועבר עם משפחתו לכפר אוריאל ויצא לחברת נוער במשמר העמק,  כתב לי היום מכתב מרגש בעקבות הפוסט הזה. אביא את עיקר דבריו:

"אני מסכים אתך מעמק לבי על "ישראל הראשונה" כביכול "והשניה," כביכול.

אני מלא זעם על "הוגים" בגרוש בתחום זה , אנשים חסרי ידע והשראה . לא היה ואין דבר כזה. בכלל , ישראל הצילה אותנו , פתחה בפנינו עולם ומלואו . הגענו עם בגדינו בלבד והיום אנו עשירים בידע, בהשכלה אקדמאית של הדור השני והשלישי ומבוססים כלכלית. מי שלמד ועבד בחריצות הצליח וכך צריך להיות" .

ואני מוסיפה:

אילו רק היתה לנו הנהגה חכמה, אנושית, מרפאת, מושיטה יד, רוצה לאחות ולחבר ולצרף, להקשיב ולשמוע ולדבר, ולא הנהגה מסיתה ומשסה, הפועלת רק לשם העמקת השסעים הפוליטיים, הנהגה קשובה, מפייסת ומאחדת ומסייעת ולא מבזה ומלבה להבות, כמה טוב יכול היה להיות כאן.

***********************************

ביבליוגרפיה

*רחל ינאית, אנו עולים: פרקי חיים", עם עובד תשי"ט

*רות בונדי, "השליח : חייו ומותו של אנצו סרני", תל אביב עם עובד 1973

*דבורה הכהן, "עולים בסערה : העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948-1953", יד יצחק בן צבי, 1994

*ימימה (אבידר) טשרנוביץ, "יומנים גנוזים" : מן השנים 1919-1936 ,

הביאה לדפוס, העירה והאירה רמה זוטא, הוצאת דביר 2003.

שולמית הראבן, "ימים רבים", [], הפרק על המעברות בהן שירתה כקצינה

*"חסד נעורים", צפרירה שחם-קורן ; רמת אפעל : יד טבנקין - מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית, יד בן צבי 2018

יצחק מאיר, "אל חוף מבטחים", כתר 2013

"גלי מיר תיבון, רשימת האימהות" – הוצאת עם עובד, 2017.