אתר גן שמואל
חסר רכיב

משימת השמאל בעת הזו | יגאל עילם

14/01/2021
6-8 minutes

הנרי קיסינג'ר אמר בשעתו, כי למדינת ישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. אך האמת היא שלישראל אין גם מדיניות פנים. אם מדיניות היא האופן המושכל שבו מדינה מתכננת ומכלכלת את מעשיה, כדי להגביר את כוחה ולהבטיח את הרווחה, השגשוג והביטחון של אזרחיה, להעמיק את שיתוף הפעולה החברתי ביניהם ולהרחיב ולחזק את יחסי הידידות ושיתוף הפעולה בינה לאומות אחרות, ישראל מוּנעת כנראה על ידי מנגנון שונה, אתנוצנטרי, לא־ממלכתי, כזה שאיפיין את התנהגותם של שבטים קודם להיווצרות המדינות.


הפגנה נגד נתניהו בבלפור, ביולי. מן הימין לא תצא הבשורה; זו משימה השמורה לשמאלצילום: אורן בן חקון

הפגנה נגד נתניהו בבלפור, ביולי. מן הימין לא תצא הבשורה; זו משימה השמורה לשמאלצילום: אורן בן חקון

התנהלותה של ישראל כלפי הלא־יהודים החיים בקרבה וכלפי השטחים הכבושים, על שלושה מיליון הפלסטינים המאכלסים אותם, אינה מוּנעת על ידי שיקולים מדיניים, גם לא על ידי כללי התנהגות המחייבים כל מדינה ערוכה ומתוקנת, כי אם על ידי הדחף האטביסטי של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", שליווה את העם היהודי במסע התלאות שלו לאורך ההיסטוריה, בלא להתחשב בהשלכותיו ההרסניות.

הלא ברור כי סירובה של ישראל לאמץ את פתרון שתי המדינות — הקמת מדינה פלסטינית, אפילו מפורזת, בצד מדינת ישראל — דן אותה, כבר בטווח הנראה לעין, לקונפליקט פנימי הרסני, לסנקציות, לבידוד ולנידוי בפורום הבינלאומי. החלופות למדינת אפרטהייד או למדינה דו־לאומית, שאותה מזכירים מדי פעם בשוויון נפש נונשלנטי, כאילו היתה אפשרית ומעשית — פשוט אינן אפשריות ואינן מעשיות. למדינה דו־לאומית אין סיכוי כלל, בשל הפער והניגוד התרבותי העמוק בין שני העמים.


הסירוב של מדינת ישראל להשתחרר מן הלפיתה הפלסטינית, כמו גם אי־יכולתה להשתחרר מן הלפיתה החרדית־דתית־לאומית הפנימית — הם הסיבות העמוקות לכאוס הפוליטי שהיא שרויה בו כיום. שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, שאליהן תיתוסף עכשיו מערכה רביעית, שגם היא תהיה ללא הכרעה, מעידות לא רק על קריסת הפוליטיקה הישראלית, כי אם בראש ובראשונה על הפלונטר המדיני שבו אחוזה ישראל.

בתוך הריק והקיפאון המדיני הזה הימין משגשג לכאורה, ואילו השמאל כאילו נבלע והתאדה. אך העובדה שהימין מתקשה להשיג הכרעה ולהקים ממשלה על פי מידותיו ובהתאם למשאת נפשו, מעידה על כך שפוטנציאל ההתנגדות למסריו הלאומניים והדתיים של הימין שריר וקיים, ואינו עשוי להיעלם. התנגדות זו חייבת לממש את עצמה, לא רק במובן המחאתי, שמבטא התנגדות, אלא גם במובן הפוזיטיבי, שבו מציגים ערכים וחלופות, ולא רק כאלטרנטיבה לימין, אלא כמענה רלוונטי למציאות המהפכנית הגלובלית שבה אנו חיים. הצורך בלידה חדשה היא משימה דחופה, המונחת בראש וראשונה לפתחו של השמאל.

שגיאה גסה היא לחשוב שמה שמוטל על הכף הוא בראש וראשונה המאבק על דעת הקהל, וכי הדרך הנכונה היא לטשטש כל זיקה לשמאל, לפתות קבוצות בתוך המחנה הימני ולהעבירם לרגע אל המחנה הקרוי "מרכז־שמאל". ההישגים בשיטה הזאת הם טקטיים זעירים, קצרי מועד והרי אכזבה, ואינם יכולים להכריע את הכף ולחולל שינוי של ממש. זו שעה הרת עולם ומה שנדרש הוא לא פחות מאשר שידוד כללי של המערכות: א. הפרדת הדת מן המדינה, שתשים בבת אחת קץ לכוח הסחיטה של הדת בניהול ענייני המדינה, הפנימיים והחיצוניים; ב. ניסוח חוקה שתבסס את מהותה האזרחית והדמוקרטית של המדינה, ותבטיח את פעילותם התקינה של מוסדותיה, ובייחוד זו של הרשות השופטת; ג. המרת הפרקטיקה השקרית של "ניהול הסכסוך", בפרקטיקה ישרה של "ניהול מדיניות שלום", שתהיה לה השלכות חיוביות דרמטיות על המעמד הבינלאומי של ישראל.

אמנם ספק אם הציבור הישראלי בשל כבר לאמץ מצע כזה ולהעניק לו רוב קולות; אבל בפחות מזה אין להסתפק, כי זה הסיכוי היחיד לחלץ את ישראל מן המלכוד הכפול ומן הקיפאון שבהם היא שרויה. זה גם הסיכוי היחיד להחזיר את השמאל אל קדמת הבמה, כדי שימלא את התפקיד ההיסטורי השמור לו: להעלות את ישראל על מסלול נורמטיבי.

הניסיון ההרואי לפצות על העדר חוקה באמצעות אקטיביזם שיפוטי לא צלח, ואינו יכול להצליח. השופטים, כבני אדם, אינם חפים משיקולים אידיאולוגיים ואינם חסינים מפני "רוח הזמן". גם מוסדות המשפט, כאשר אין מאחוריהם משענת של חוקה כתובה, מפתחים תלות חזקה מדי בדעת הקהל וחוששים תמיד מפני אובדן "אמון הציבור". כאשר בספטמבר 1948 הוקם בית המשפט העליון, התכנסו חברי בית המשפט ודנו בדרכי פעולתו. הם הסכימו מיד, "כי יהיו רמתנו וחריצותנו הגבוהות ביותר, לא נצליח במשימתנו כל עוד לא נצליח לרכוש את אמון העם בישראל" (יצחק אולשן, "דין ודברים", 213–215). זו לא היתה התחלה מבשרת טובות. כי בהעדר חוקה זו השתדלות מפוקפקת, אשר בחסות חוקה כלל אין בה צורך. עצם ההיזקקות לאמון הציבור היא נקודת התורפה של הרשות המשפטית העליונה אצלנו. יותר מששימשה שומר הסף העליון, היא שיתפה פעולה עם תפישת הפרטיקולריזם הישראלי (ישראל כמקרה מיוחד במינו, שאינו בר־השוואה עם שום מדינה בעולם), המפלה בין יהודים לשאינם יהודים. עמדתה הרופסת לנוכח חקיקת חוק הלאום המחפיר תוך השמטת עקרון השוויון, מעידה על כך כאלף עדים. הרי על העיקרון של שוויון ערך האדם עומדת כל מערכת המשפט והמוסר האנושי.

אחד הסימנים המובהקים להידרדרות ולהשחתה המוסרית של ישראל בעשרות השנים האחרונות הוא הסתלקותה מן המחויבות ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים ולהשכנת שלום בינינו ובינם. אמנם גם על הפלסטינים עצמם מוטלת חלק גדול מהאחריות לעצירת תהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו. אך עיקר האשמה רובצת לפתחה של מדינת ישראל. בלא קשר להתנהגות הפלסטינים, ישראל לא אזרה כוח להכריע בין חזון העוועים הקרוי "ארץ ישראל השלמה" לבין חזון השלום עם הפלסטינים. בהעדר מדיניות החלטית, הופקרה הזירה המדינית לכוחות ולחצים משיחיים ואנטי־ממלכתיים במהותם, שבקעו ממדגרת הציונות הדתית.

הקיפאון המדיני שבו שרויה ישראל לא יופשר באמצעות פיצולים וצירופים קוניוקטורליים של מפלגות ורסיסי מפלגות, חדשות וישנות. כולן כבולות ברשת המשמעויות והמושגים האתנוצנטריים של היהדות ההיסטורית. זו השעה ללידה חדשה, או אם תרצו, להשלמת המהפכה הציונית המקורית. בפחות מזה אין די. מן הימין לא תצא הבשורה; זו משימה השמורה לשמאל.

הכותב הוא היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל
www.haaretz.co.il /opinions/.premium-1.9451698

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב