אתר גן שמואל
חסר רכיב

השמאלנים נשארו לבד עם נטפליקס, רמי לבני, הארץ

06/01/2021
4-6 minutes

"מה שהיה זרמי עומק נסתרים נהפך למציאות גלויה: ישראל ימנית ולאומנית, בעלת אידיאולוגיה אחת שליטה", כתב כאן לאחרונה גדעון לוי ("הארץ", 24.12). האבחון שלו נכון חלקית. הוא נכון בנוגע למדינה, ושגוי בנוגע לאזרחים; הוא מדויק ביחס למרחב הציבורי והפוליטי, ומוטעה ביחס למרחב האישי והמשפחתי.


הפגנה נגד חוק הלאום. המגמה הכללית שמאפיינת את החברה הישראלית היא דווקא של עלייה בסובלנות צילום: מוטי מילרוד


בשנים האחרונות הישראלים כפרטים דווקא הפכו לליברלים יותר. רובם מקבלים את הבן ההומו שלהם, או של השכנים, וסולדים מאמירות הומופוביות. רובם רוצים שהבנות שלהם ילמדו ויפתחו קריירה, יגשימו את חלומותיהן ויעשו "כל מה שהבנים עושים". הם רואים בעין יפה ערבים שמתערים בעולם התקשורת והבידור, ואפילו מוצאים בני זוג יהודים.

הישראלים כיחידים, בהכללה, אינם ימנים־לאומנים וגזענים. גם התמיכה הנרחבת באלאור אזריה, למשל, לא נבעה ביסודה מגזענות, אלא מהתכנסות של השבט סביב "הבן של כולנו".

המגמה הכללית שמאפיינת את החברה הישראלית היא דווקא של עלייה בסובלנות דה־פקטו ופתיחות לעולם ולתרבויות שונות. שיעור הנישואים של בני מוצאים שונים עולה, והפולקלור העדתי מתערבב בטבעיות.

מדובר בתהליכים שמחלחלים לכל מקום, אפילו לתוך החברה החרדית. רבבות מהחרדים מחזיקים טלפונים ניידים וצורכים תכנים מגוונים באינטרנט, חרף איסורי הרבנים. בציונות הדתית מתפתח אגף ליברלי ופמיניסטי משפיע. כשבאים לערוך את מאזנה של החברה הישראלית, יש להביא בחשבון גם את ההתפתחויות הללו.

באיזה חלק מדבריו לוי צודק? בכל הקשור לממד הציבורי והפוליטי של ההוויה הישראלית, "המדינה". ההיבט הקולקטיבי של הקיום כאן, כלומר השילוב בין אידיאולוגיה, זהות ופוליטיקה, הוא המקום הכי מוזנח בישראל. החצר האחורית של חיינו.

המצב זה הוא תוצאה של העובדה שבניגוד למורשת הציונית ששלטה במדינה בתחילת דרכה — הניאו־ליברליזם, הגלובליזציה וההפרטה גרמו בדור האחרון למרבית תושבי ישראל לאמץ את ההשקפה, שהם יוכלו להגיע למימוש עצמי ולביטוי עצמי רק בספירה הפרטית שלהם; שמה שמחוץ לה, "הכלל", אינו אותנטי.

הימין הזניח את הספירה הציבורית, ולכן זה שנים שאין לו הרבה מה לומר חוץ מ"ביבי", אבל השמאל הזניח אותה הרבה יותר, התנער ממנה, נטש אותה לאנחות. מתי בפעם האחרונה קראתם ספר משמעותי ומעורר הדים, שפורש השקפה ציונית שמאלית? שעוסק בלאומיות ליברלית? רק קומץ מִצער של ספרים כאלה יצאו לאור, למשל "ציונות שוויונית" המצוין של חיים גנז, אבל הספר הזה אינו כולל אלמנט זהותי.

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בספר שמציע תיאוריה ונתיבים לשיח פוליטי שמאלי מעודכן? שעוסק ברצינות בחילוניות ישראלית? יש להזכיר את אביעד קליינברג, את רם פרומן ואת מאמריה של אווה אילוז, אף שחסרה אצלם הצעה רעיונית שיטתית, שהיא גם לוקלית וגם לא סקטוריאלית.

מי בכל זאת מחבר ספרים על הנושאים האלה, ומצליח ליצור נוכחות ועניין? הפוסט־ציונים, הרדיקלים ומקדמי פוליטיקת הזהויות כמו אברהם בורגשלמה זנד ואנשי מכון ון ליר, שמשנותיהם מחלישות במודע את הקולקטיביות, ולכן את היכולת לייצר מכנה משותף שאינו רק ימני, וגם אינו נבלע בדימוי ריק של אוניוורסליזם.

אבל ניחא, תאמרו, אף אחד לא קורא היום ספרים. ומה עם כתבי עת? אינטלקטואלים מעורבים? מאמרים בעיתון? מי עוסק בשאלות האלה? מי שב ובודק מי אנחנו, מה אנחנו עושים כאן, מה אנחנו רוצים מעצמנו כישראלים, ואינו חושש להמליץ במה ראוי שנאמין ואיך כדאי לנו לחיות? מי כותב על שלום באופן עקבי ומחויב ב"הארץ", חוץ משאול אריאלי?

פוליטיקאים ואנשי רוח רבים תרמו במשך שנים לניסוח מחשבה, אידיאולוגיה וזהות שמאלית מקיפה ומושכת. מי ממשיך את א.ב. יהושע ("בזכות הנורמליות"), את עמוס עוז ("פה ושם בארץ ישראל", ההרצאה "כל החשבון עוד לא נגמר"), את שלמה בן עמי ("מקום לכולם") ואת שלמה אבינרי? איפה הגדי טאוב שלנו? האם אלה יולי תמיר? תומר פרסיקו? ישי רוזן־צבי? אנשי מכון "מולד"? איפה אתם? למה השמאלנים נשארו לבד עם נטפליקס ועלי־אקספרס? גם כותב שורות אלו אינו פטור מאחריות, בגלל נטייתו לעתים לביקורת שאינה קונסטרוקטיבית.

העיקר אינו הסוציאל־דמוקרטיה, הגישה לפתרון הבעיות עם הפלסטינים, האליטיזם או הפרופיל הסוציולוגי של השמאל. ישראל היתה ללאומנית, אף שאזרחיה אינם כאלה, והשמאל התפורר כי אין לו הצעה לפוליטיקה ולזהות קולקטיבית. אם עוד לא מאוחר ליצור אותה, זה הזמן להתעורר.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב