אורי אילן - 66 שנים לפעולה / נעמי יצהר
אורי אילן, בנם של פייגה ושלמה, אח לשמעון וחנה, חבר בקבוצת
"שיבולים",

סיפור הפעולה
אל עמוד חשמל שנשא גם כבלים של תקשורת טלפון צבאית סורית מרמת-הגולן אל
המפקדה בדמשק, הוצמד בחורף 1953 מתקן האזנה צה"לי שפעל בכוח סוללות-חשמל. את
הסוללות היה הכרח להחליף כל שישה שבועות.
בליל י"ג כסליו תשט"ו – 8 בדצמבר 1954 – נשלחה חוליה מעורבת של
חיילי צנחנים וגולני לביצוע המשימה. חמישה אנשים היו בכוח: מאיר יעקבי, מאיר מוזס,
ג'קי לינד, גדי קסטלנץ ואורי אילן.
הם יצאו בערב מקיבוץ דן, חצו את ואדי אל-עסל, עברו את הגבול למרגלות
תל-עזזיאת ובגיא מדרום לו פנו מזרחה לעלות אל הכביש שחיבר בין המוצב שבתל-עזזיאת
לזה שבתל-פאחר, בראש הגבעה. העמוד אליו אמורים היו להגיע נמצא בחלקת-שדה בין
הכפרים עין-פיט וזעורה.
במעלה הגיא נתקלו במארב סורי. מארבעה כיוונים נפתחה עליהם אש. גם מגבם.
הם נכנעו ונלקחו בשבי.
בכלא אל-מאזה נכלאו בתאים נפרדים ומייד החלו חקירות ועינויים. חקירות ארוכות ואלימות ושידול בלתי פוסק: כולם כבר סיפרו הכל ואחר-כך הוצאו להורג. אין טעם להתעקש ולשתוק.
על קרעי דפים מספרו של יצחק שמי החברוני, "נקמת אבות", שאין
יודעים מי המציא לו, בגבעול קש ששלף מהמזרון , כותב אורי באותיות מנוקבות תשעה
פתקים. צוואה שהוא טומן בין תפרי-בגדיו. מבד המזרון הוא קורע רצועות ארוכות וקושר
אחת לאחת.
בשחר יום חמישי, ה- 13 בינואר 1955 הוא תולה עצמו בחבל המאולתר.
"לא בגדתי. התאבדתי"
בו בערב הושבה גופתו לנציגי צה"ל והקיבוץ במעבר הגבול בגשר בנות
יעקב.
למחרת היום נטמן אורי בבית הקברות בגן-שמואל, קרוב אל חברו גבי ולד, כפי
שביקש בפתקים.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!