אתר גן שמואל
חסר רכיב

זהו זה, העם מתפטר || וגם: מנהיגי מרפסות והמגפה - יגאל עילם

26/09/2020


מנהיגי מרפסות והמגפה, פרופ' יגאל עילם


מגפת הקורונה שמה ללעג ולקלס את המנהיגות הפופוליסטית. מגפות אי אפשר להכחיש או למגר בהבל פה. הן דורשות שילוב כוחות במאבק רצוף ושיטתי, בלי קיצורי דרך. אך מנהיגי מרפסות כמו בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שמנהיגותם מבוססת על פוזות ועל מניירות, מתקשים להתמודד עם משבר כמשבר הקורונה. מול איום עתידי כמשבר האקלים, הם מזדקפים ומבטלים את הסכנה בהבל פה. אך מול צרה עכשווית כמשבר הקורונה הם ניצבים מבולבלים וחסרי אונים. תחילה הם מגיבים על פי הרפלקס המותנה, ומכחישים. כשהעובדות הקטלניות טופחות על פניהם, הם מאבדים את עשתונותיהם, נתקפים פאניקה, נאחזים שיתוק או בועטים לכל עבר.

המנהיגות בבחינת תופעה אישיותית מיוחדת קיימת רק בדמיון המונהגים. לא תכונות אישיות נעלות עושות מנהיג, כי אם עצלות ההמון, פחדיו ומבוכותיו. דווקא אישים שהיו ראויים יותר מאחרים לתואר "מנהיג", כמו שארל דה גול ודוד בן־גוריון, לא הלכו שולל אחר הערצת ההמון. בן־גוריון כפר ביכולתה של האישיות להשפיע על מהלכים היסטוריים. "זה העם! העם!" הוא פסק בשיחה עם ההיסטוריון יהושע אריאלי.


היסטוריונים ועיתונאים הם האחראים העיקריים ליצירת הילה סביב דמות המנהיג. זו הדרך הקלה והבלתי אחראית ביותר לתיאור המציאות החברתית והפוליטית, שתמיד היא מורכבת וקשה להבנה. במקום לפענח את המציאות מתעסקים בפענוח דמות המנהיג: מייחסים לו כוונות ותוכניות מרחיקות ראות ותכסיסים שהם ערמומיים אף יותר מעורמת המציאות.

במציאות שמור למנהיג תפקיד צנוע יותר: הוא אינו מורה דרך ואינו יוזם, ובדרך כלל אף אינו מסוגל להקדים תרופה למכה. מנהיג אמור בראש וראשונה להשרות רוח טובה, לעודד יוזמות ושיתוף פעולה בזמנים כתיקונם, ולהפגין ביטחון, לעורר רוח קרב ונכונות להקרבה בזמן משבר וסכנה. בזה מתמצה תפקידו, ואין זה דבר קל ערך. המנהיג הטבעי גם מסוגל להדליק את דמיונו של העם. לסגולה זו קוראים כריזמה, אך אין היא מעידה בהכרח על כושר הביצוע ועל יכולת הארגון של המנהיג.

פסאודו־מנהיגים כמו נתניהו וטראמפ הם היפוכו הגמור של מודל המנהיג. הם נכנסו לתוך מציאות מסוכסכת, שהפוליטיקה בה פשטה את הרגל ואיבדה את אמון הציבור. במציאות כזאת רק אישים שסכסכנותם אומנותם ושהשקרנות היא טבעם יכולים ללבלב ולפרוח ואף לפלס דרך לשלטון. אך טעות היא לחשוב שמנהיגים פופוליסטים מצליחים להוליך שולל את בוחריהם. אותו קהל עצמו, שבוחר בנתניהו ומעלה אותו לשלטון, דן לכף חובה את התנהלותו במשבר הקורונה. שלא כדעה הרווחת, המנהיג הפופוליסטי אינו שולט בקהלו ואינו סוחף אותו. הקהל הזה אינו מטומטם — הקהל הזה מנהל חשבונות נפרדים, ובכל חשבון יש למנהיגות תפקיד שונה.


המנהיג הפופוליסטי ממלא תפקיד שימושי לציבור בוחריו. ככל שהוא פופוליסטי יותר, כך הוא חשוף יותר ללחצים מבית והוא שימושי יותר. אמנם המושג "מנהיג שימושי" מגחיך את המשמעות הרומנטית שנוטים לשייך למנהיגות, אך הוא קולע לאופייה של מנהיגות פופוליסטית באשר היא ולמציאות החברתית והפוליטית השבורה כיום במדינת ישראל.

המנהיג השימושי, כמו האידיוט השימושי, ממלא תפקיד שהוא אינו מודע לו או אינו מודה בו. לכאורה הוא גורם משפיע שמסית ומדיח את קהלו וכך נוטים לתאר אותו. אך לאמיתו של דבר הוא לא יותר משֶלט שסביבו מתלכדים כל הנעלבים, החסוכים, הלכודים בתרבות שאינה ממלאה אותם גאווה. קשה שלא להבחין שהימין, רובו ככולו, גם לאחר עשרות שנים בשלטון, אינו יכול להשתחרר מהתחושה שהוא רדוף ונרדף.

קהל הבסיס של המנהיגות הפופוליסטית אינו בוחן אותה על פי ההישגים שלה, ואפילו לא על פי נכונותה להתחשב ברגישויותיו ולהחניף לו. המנהיג הוא הסמל, הטוטם של השבט, ואין מתחשבנים עם הטוטם ב"יום הבוחר". זה היום שבו באים חשבון עם "השמאל" הערטילאי, הסִטרא־אחרא. השנאה אליו אינה קשורה במאבק על השלטון, ולא בחשבונות עבר. זו שנאה שבאמצעותה הימין מגדיר את עצמו, ומי שאינו משתתף בה בסופו של דבר לא ימצא את מקומו בימין.

ואמנם, השמאל הוא נחלתן של האליטות התרבותיות, הכלכליות והמדעיות בכל חברה, דבר שהוא חידה בלתי פתורה בעיני הימין ומקור תסכול נוסף. אך שנאת השמאל טומנת בחובה פיצוי: היא מלכדת שורות ויוצרת מחנה, ולא סתם מחנה — פמיליה גדולה אחת, ישות קולקטיבית שעצם השייכות אליה מעניקה משמעות גם לכל חדל אישים שמצטרף אליה. אין חזקה ומשכרת יותר מתחושת השייכות להמון מלוכד ושואג; היא מעמעמת כל הכרה ומבטלת כל חשבון. ועל הגל הזה רוכב המנהיג הפופוליסטי.


הכותב הוא היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב