אתר גן שמואל
חסר רכיב

הקיבוצים לא גזלו אף דונם מעיירות הפיתוח | עודד ליפשיץ

11/09/2020
הארץ 8-11 minutes
מפגין בנחל האסי. מאבק מזיק ומיותר, מפני שראש העיר, ז'קי לוי, ונציגי הקיבוץ מסכימים על פתרון משמעותי ומועיל: הזרמת מי האסי ונחל חרוד לפארק נחלים, טבע ובילוי גדול שיוקם בבית שאן, צילום: גיל אליהו.

דני גיגי, מנהל המחלקה הציבורית של "ארגון 121, מנוע לשינוי חברתי", פירסם באחרונה מאמר שכותרתו "האסי הוא קצה הקרחון: כל הנחלים זורמים לים של אי־שוויון" (TheMarker" ,24.8"). טענתו העיקרית: "אנשי ניר דוד הם לא היחידים שגוזלים את המשאבים של הציבור, והפשעים האלה, של השתלטות על משאבי המדינה, משקפים תופעה רחבה... המועצות המקומיות, שבהן יש קיבוצים ומושבים, קיבלו מאות אלפי דונמים של אדמה ומשאבי טבע, ואילו עיירות הפיתוח נכלאו בשטחים קטנים וצפופים... הקיבוצים והמושבים בנו ובונים גם כיום מרכזי תעסוקה, בתי אירוח, מבני תעשייה ומבנים למגורים על קרקעות מדינה שקיבלו בחינם, והאוכלוסייה בעיירות הפיתוח 'נחנקת' בגלל צפיפות וחוסר יכולת להתפתח... מה הפלא שהרשויות המקומיות נשארו במצב של עוני... בעוד שהקיבוצים והמושבים... פורחים על חשבון ניצול של המשאב הציבורי היקר ביותר — הקרקע".


גיגי מביא נתונים: "באופקים כ–28 אלף תושבים חיים על כ–10,000 דונם, ובמועצה האזורית השכנה, 'מרחבים', חיים כ–13 אלף תושבים על יותר מ–500 אלף דונם. בשדרות חיים כ–25 אלף תושבים על 6,300 דונם, בעוד שברשות המקומית השכנה, שער הנגב, כ–7,500 תושבים חיים על 180 אלף דונם". הוא אינו שוכח את בית שאן, שקיבוץ ניר דוד, בדרך פלא, גזל ממנה ב–1936 את האסי, 13 שנה לפני שראשוני העולים התיישבו בה ב–1949: "כ–18 אלף תושבים מצטופפים על 7,440 דונם", שעה ש"ב'עמק המעיינות' חיים כ–12 אלף תושבים על יותר מ–250 אלף דונם". ולסיכום: "הנתון המדהים הוא שכ–8% מהאוכלוסייה... בישראל מחזיקים ב–86% מהקרקע". ואני תוהה מה בדיוק מדהים כאן? זה המצב הנורמלי והרצוי ברוב המדינות: רשויות אזוריות, שבהן אוכלוסייה כפרית קטנה, שולטות מינהלית על שטחים חקלאיים גדולים, ולעתים גם על שטחים פתוחים גדולים — מדבריות, יערות, רכסי הרים, שמורות טבע ואגמים — כשרוב האוכלוסייה חיה בערים ששטחן קטן באופן יחסי.


טענות השווא של גיגי אינן חדשות. רבים, ובראשם עסקני הקיפוח המקצועיים מ"הקשת המזרחית" ומגופים דומים, חוזרים בלי סוף על השטות הזו במשך עשרות שנים, ואפילו שיכנעו רבים מאזרחי המדינה שהטענה נכונה. היום, כשמישהו אומר "אדמות הקיבוצים", התגובה האוטומטית של רבים היא ששוב מזכירים את העוול ההיסטורי הנורא שאין ספק שהתרחש. אבל עלילת שווא היא עלילת שווא גם כשחוזרים עליה בלי סוף, ואפילו כשמאמינים בתום לב שהיא נכונה. התביעה להשוות את הקצאת הקרקע לחקלאי ולעירוני, היא הזויה כמו תביעה להקצות שטחי קרקע שווים לשחקני טניס שולחן, כדורגל וגולף. תביעה כזו, בשם "צדק חלוקתי" מסולף, אינה קיימת בשום מקום בעולם. אם אזרחים בניו יורק הצפופה יתבעו בשם "הצדק החלוקתי" חלק שוויוני בקרקעות של חוואי טקסס, סביר שישלחו אותם לבדיקה. גם אין "קשת דמוקרטית רוסית", שדורשת ממעט התושבים בסיביר האינסופית להחזיר את שפע הקרקע ש"גזלו" מתושבי מוסקבה וסן פטרבורג ש"נחנקות" בצפיפות נוראית.


הדרך הנכונה לבדוק האם חלוקת הקרקעות בישראל צודקת או מפלה, היא להשוות נתונים בני השוואה: הצפיפות בערים הוותיקות לעומת הצפיפות בעיירות הפיתוח, וכמות הקרקע החקלאית למשפחה במושבי העולים, במושבים הוותיקים ובקיבוצים. התוצאות יפתיעו רבים: בתל אביב יש 8,565 תושבים לקמ"ר, ברעננה 4,912 תושבים לקמ"ר, בבני ברק 25,512 תושבים לקמ"ר, ובנתניה 7,373 תושבים לקמ"ר. בבית שאן 2,419 תושבים לקמ"ר, בשדרות 3,984 תושבים לקמ"ר ובאופקים 2,994 תושבים לקמ"ר. הצפיפות בתל אביב, למשל, גדולה פי 3.54 מבבית שאן, פי 2.14 מבשדרות, ופי 2.86 מבאופקים. וראה זה פלא: בתל אביב ה"צפופה והחנוקה" יש די מקום להמון עסקים ומשרדים, מוסדות ממשל, אתרי חינוך תרבות וספורט, מלונות, מסעדות ואתרי בילוי ובידור, שמשרתים ומפרנסים בכבוד לא רק את אזרחי העיר אלא גם מאות אלפי אזרחים מרחבי המדינה שמגיעים אליה מדי יום, ועוד נותר בה מקום לפארק הירקון הענקי ולמגרשי התערוכה. ואשר למצבה הכלכלי של העיר — הלוואי על כל עיירות הפיתוח.


כך נהפכים טיעוניו של גיגי לאבק פורח: הצפיפות בעיירות הפיתוח היא הנמוכה ביותר במגזר העירוני. יותר מזה: לא זו בלבד שהקיבוצים והמושבים לא גזלו קרקעות מעיירות הפיתוח, המצב העובדתי הפוך: המועצות האזוריות השכנות נתנו לעיירות הפיתוח ולערים אחרות קרקעות רבות. שדרות קיבלה קרקעות מ"שער הנגב", אופקים מ"מרחבים", קרית שמונה מכפר גלעדי, קרית גת מ"יואב" ומ"שפיר", נתיבות מ"עזתה". בשנים 2010–2011 שר הפנים אלי ישי אישר העברת אלפי דונמים של אזורי תעשייה וקרקע לבנייה מקיבוץ רמת רחל לירושלים, מ"מטה אשר" לנהריה ולעכו, מ"עמק לוד" לאור יהודה ומ"מטה יהודה" לבית שמש, וזו רשימה חלקית מאוד.


ומה במושבים ובקיבוצים? מאז הקמת המדינה השליטה הבלעדית בהקצאת קרקע חקלאית היא בידי הממשלה, שהקצתה "נחלות" שוות, 30 דונם למשפחה, לקיבוצים, למושבים ולמושבי עולים. בישראל כ–4 מיליון דונם אדמה חקלאית בבעלות הציבור. כמחציתה, 30,320 נחלות, בידי הקיבוצים, המחצית השנייה, 32,368 נחלות, בידי המושבים. רוב המושבים הם מושבי עולים, שבהם רוב התושבים הם מזרחים. יש חבלי ארץ שלמים, בני מאות אלפי דונמים, שבהם יש כמעט רק מושבי עולים. יוצא שממשלות השמאל של המפא"יניקים האשכנזים ה"פריבילגים" והגזענים, הקצו למתיישבים מזרחים בחינם כשליש מהקרקע החקלאית בישראל. כך מתנפצת לרסיסים עוד עלילה שקרית עתיקה, מאוד פופולרית ושימושית, של עסקני הקיפוח לדורותיהם.


ולסיכום: כשמציגים נתוני אמת מבוססים, ולא מדקלמים סיסמאות שקריות חבוטות, מתברר שמקימי המדינה דבקו ב"צדק חלוקתי" וב"צדק עדתי". הם הקצו ברוחב יד קרקעות לעיירות הפיתוח, וקרקעות נוספות, על פי קריטריונים שוויוניים והוגנים, לחלוצים עולי המזרח שהקימו מושבים רבים ברחבי המדינה. גם מתברר שאף קיבוץ, מושב ומועצה אזורית לא "ביצעו פשעים", לא "גזלו" ולא "השתלטו" על אף דונם בשום עיירת פיתוח. להיפך: הם העבירו שטחי קרקע גדולים לעיירות הפיתוח ולערים אחרות — וגם למושבי עולים.


כדי לחלוק על הטיעונים המנומקים שמובאים כאן אין די בסיסמאות ריקות על "צדק חלוקתי". יש להציג עובדות מוכחות, מי גזל ממי, מתי וכמה — או להתנצל על עלילות השווא. וזה לא שאין בישראל פערים אדירים. יש עוני נרחב, עמוק ומתמשך, גם ברוב עיירות הפיתוח. שיעור העוני בקרב המזרחים עדיין גבוה מהממוצע. יש להיאבק בכל הכוח למען שוויון וצדק חלוקתי אמיתי, כזה שיעביר לשכבות החלשות את נכסי העושק האדירים של הטייקונים ששולטים במונופולים ובבנקים. התנאי לניצחון במאבק הזה הוא שנבין ונפנים, שכל הסיפורים על גזל הקרקעות שחנק את עיירות הפיתוח הם עלילות ושקרים, שנועדו לסכסך בין מגזרי אוכלוסייה כדי להעלים ולהסוות את האשמים האמיתיים במצוקה ובפערים. ולאלה שרוצים לדעת, עכשיו ומיד, במי מדובר, קבלו רמז שהוא חידה: באמצע שנות ה–70, בסוף עידן שלטון השמאל "המפלה והמנצל", וכעשרים שנה אחרי העליות ההמוניות, ישראל היתה מהמדינות השוויוניות בעולם. ב–2020, 43 שנים אחרי שהימין עלה לשלטון ב–77', אותו ימין, שמתיימר לשווא לקדם את המזרחים לשוויון, להחזיר להם את כבודם הרמוס ולחלץ אותם מהאפליה והניצול שמהם סבלו תחת שלטון השמאל, ישראל נהפכה לאלופת עולם בפערים ובקיטוב כלכלי וחברתי בעולם המפותח. אז מי קידם את המזרחים ומי רק חייך אליהם חיוך מפתה כשדפק אותם חזק? התשובה בגוף החידה.


ונחזור לאסי בניר דוד: החוק מקנה לציבור זכות מעבר ורחצה רק בשני פסי קרקע צרים, ברוחב של כ–30 מטר לאורך הנחל, שלא ניתן להקים עליהם אפילו חוף רחצה סביר. השימוש ההמוני בהם רק יגרום סבל רב ולא מוצדק לחברי הקיבוץ. כבר ב–1960 "הגזענים המרושעים" מניר דוד העבירו לבעלות המדינה ולשימוש הציבור את הסחנה, גן השלושה, שהקיבוץ הקים וטיפח והיה בעליו החוקי. בעמק המעיינות וליד בית שאן יש המון פארקים וחופי רחצה, יותר מברוב אזורי ישראל. ואת המאבק על האסי מובילה קבוצה קיצונית, שהפגיעה בקיבוץ, ולא החתירה לצדק והרצון ליהנות מרחצה באסי, היא מטרתה העיקרית, קבוצה שגם זוכה לייצוג־יתר מוטה בתקשורת. זה מזיק ומיותר, מפני שראש העיר, ז'קי לוי, ונציגי הקיבוץ מסכימים על פתרון משמעותי ומועיל: הזרמת מי האסי ונחל חרוד לפארק נחלים, טבע ובילוי גדול שיוקם בבית שאן. כשייחתם הסכם כזה יש לקוות שייפסקו ההסתה והעימותים, והתלמידים בבית שאן ובקיבוצים ילמדו על החלוצים שבנו את עמק בית שאן והגנו עליו: אנשי בית אלפא וחפציבה בשנות ה–20, מקימי ניר דוד וקיבוצי "חומה ומגדל" בשנות ה–30, והעולים, שמיד אחרי הקמת המדינה התיישבו בבית שאן, התגברו על קשיי הסתגלות רבים והתמודדו עם הפגזות ומחבלים.


הכותב הוא ממייסדי קיבוץ ניר עוז ועיתונאי בדימוס

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב