אתר גן שמואל
חסר רכיב

השנאה ניצחה, אבל אסור להתייאש | אורי משגב, הארץ

02/03/2020


נתן אשל צדק. השנאה ניצחה. יש לה כוח אדיר. גם אבישי בן חיים צדק. ליכודניקים, מתנחלים וחרדים התייצבו בהמוניהם לימין הנאשם בפלילים. כתבי האישום, בניגוד להיגיון הבסיסי של מתנגדי נתניהו, פעלו לטובתו. בסיבוב הקודם, כשרק ריחפו באוויר, הכניס בלוק החסינות לכנסת 55 ח"כים. שבועיים לפני פתיחת משפטו המתוכנן, זינק הנאשם להישג חלומי מבחינה אלקטורלית, שמציב סימן שאלה אמיתי על המשך החיים המשותפים של ישראל ויהודה במדינת חוק דמוקרטית.


תחילה יש להבין שלא באמת התנהלה פה מערכת בחירות במובן המקובל של המושג. בשנה החולפת נגררה ישראל למשאל עם מתגלגל בשלושה סיבובים, על נושא אחד ויחיד — המשך כהונתו של ראש ממשלה נאשם בפלילים. "רק ביבי" מול "רק לא ביבי". אסטרטגים פוליטיים נוהגים לאפיין בחירות רגילות ברחבי העולם באקסיומה: כוחו של הימין טמון בלעורר פחד, כוחו של השמאל בלעורר תקווה. אלא שמול קמפיין ההפחדה, השנאה וההסתה של הימין התייצבה כחול לבן בקמפיין מגומגם, מבולבל ומהוסס — אם היה לה קמפיין בכלל. ההסבר העיקרי הוא שהמפלגה נשענה בעיקר על מצביעי שמאל ומרכז, אבל התנהגה כהעתק חיוור של הימין — רק בלי האנרגיות והאש בעיניים. שלושה סבבי בחירות סירבו שם בעקשנות להציע אלטרנטיבה של ממש או דרך חדשה — כלומר תקווה. נכון, בקריאה לשינוי מגולמים גם סיכונים, שכנגדם אפשר לעורר עוד פחד. אלא שהעדר התקווה לא איפשר לכחול לבן לעורר תנופה ומומנטום. שיחקו שם בפחדנות על תיקו, ובחיים כמו בכדורגל — כשמשחקים על תיקו לפעמים גם מפסידים בסוף.


ישראל נכנסת מהיום לעידן חדש. אמנם משפטו של הנאשם אמור להתחיל, אבל ייתכן מאוד שיידחה — תחילה בתמרונים משפטיים ואחר כך במהלכי חקיקה, אולי בעזרת עריקים. הוא וסריסיו יצדיקו זאת בניצחון הליכוד, ב"רוב מוסרי" שקיבל ממרבית או מחצית המצביעים, לצד מנדט מוצק מאוד באוכלוסייה היהודית — תפישה שבדמוקרטיה הגזענית של ישראל התגלתה כמקובלת אפילו על מפלגת האופוזיציה הראשית.


כנגד זה הגיע הזמן שמחנה המרכז־שמאל וקואליציית "רק לא ביבי" יפסיקו להיאחז בקרנות המזבח המשפטיות. נדרשת היערכות מחדש להמשך המאבק הארוך והקשה על הארץ החצויה הזאת. די למכתבי הטייסים ולעצומות האקדמאים, וכדאי שלא נבנה על בית המשפט שיעשה את העבודה המלוכלכת. לא העליון, בשבתו כבג"ץ, ולא המחוזי בירושלים, שהנאשם כבר סימן ערב הבחירות את שופטיו כ"שמאלנים שנבחרו בקפידה". בכירי התביעה מזמן מאוימים פיזית, ונזקקים לאבטחה צמודה. עתירות שייעודן למנוע את הטלת הרכבת הממשלה על ראש ארגון הפשיעה שהשתלט על המדינה אולי מוצדקות מבחינת ההיגיון המשפטי הקר, אבל הן שייכות לעולם הישן. זה שאתמול ירד עליו המסך.


על המאבק אסור כמובן לוותר. עליו לעבור בינתיים לפסים אזרחיים ועממיים, ולהתבסס על אחווה ועל תודעה ליברלית משותפת. פוליטית, במקביל, הגיע בכל מקרה הזמן לשינוי רדיקלי. בשמאל אין עוד מקום למפלגה שאיננה ערבית־יהודית, במוצהר ובמובהק. הדגל הראשי שיש להניף הוא דגל השוויון. אין גם מקום באמת למפלגה סקטוריאלית קטנה של עולים מחבר העמים, שמנהיגה פוסל ביד אחת חרדים ובשנייה ערבים. בהחלט עדיין יש מקום למפלגת מרכז ציונית חזקה, אבל לא ברוח הפלטפורמה הריקה והמפוזרת של כחול לבן בגרסתה הנוכחית. להיסטוריה יש לפעמים דרכים ותפניות משלה, וישראל הקטנה איננה אי בודד ומנותק מהעולם. צריך להמשיך להילחם, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

חסר רכיב