לאן נעה המטוטלת | אלישע שפירא - 1.2020

לאן נעה המטוטלת?

לפני ימים אחדים ביקש ממני אחד מידידי לקרוא ולהתייחס למאמרה של אניטה שפירא: "הקיבוץ והמדינה". (המאמר נכתב לקראת המושב המיוחד של הקונגרס היהודי, באוגוסט 2009, שהוקדש למלאת מאה שנה לתנועה הקיבוצית.) המאמר מתאר את המציאות של הקיבוץ במפעל הציוני ובמדינה ואת התהליכים שעברו על קיבוץ והמדינה לאורך השנים. אניטה עושה זאת באופן מעניין והוגן, אל מול תחושות הייאוש וחוסר המוצא שהן נחלת רבים במדינה ובקיבוצים. המאמר מעלה שאלות רבות המצדיקות התייחסות יותר מקיפה, ביניהן: חלקם של הקיבוצים בהתיישבות ובהגנה בימים שלפני המדינה, יחסן של התנועות הקיבוציות בעבר לברה"מ, שאלת הטבע האנושי ויכולתנו לעצבו ולשנותו, האם אנו אדונים לגורלנו, היחסים בין הפרט לכלל, ההצלחות והמשברים, יחסה של המדינה אל הקיבוצים, והירידה המתמשכת של הקיבוצים כגורם מוביל, מהקמת המדינה ועד היום. על רוב השאלות העולות מהמאמר אפסח הפעם ואתמקד במה שכתוב בשורות האחרונות המסיימות את המאמר, בשאלה שמציגה אניטה לגבי התהליכים שעוברים על המדינה: "האם אחרי יותר מחצי יובל שנים בהם נעה המטוטלת לצידה הימני אנו חוזים היום בתנועה איטית וזהירה של המטוטלת לכיוון אחר".

לא לייאוש
העיתונאי רינו צרור יצא לאחרונה עם כתבה (מצולמת) המתארת את המציאות הישראלית של היום על רקע המאורעות ההיסטוריים שהביאו לחורבן הבית הראשון ולחורבן הבית השני, לפני יותר מאלפיים שנה. רינו מציג בחריפות רבה את השאלה: "האם אנו קרובים לסופו של הבית השלישי"? להזכירכם, הבית הראשון והשני שרדו רק 70 – 75 שנה עד שאבדה עצמאותם. ידידי קלמן גייר (יועץ הסקרים) התייחס גם הוא לתהליכים הדמוגרפיים, החברתיים והרעיוניים העוברים על החברה הישראלית, והעלה את האפשרות שהחלה "הספירה לאחור" של מדינת ישראל. בשונה מהם שואלת אניטה בסוף המאמר שלה: "האם החלה התנועה החוזרת של המטוטלת". האם מסתמנת חזרתה של הרוח שהביאה להקמת המדינה ולמקומו של הקיבוץ במפעל הציוני ובהקמת המדינה. בהתייחס לשאלתה של אניטה, חשוב להקדים ולומר שההיסטוריה אינה דומה למטוטלת הנעה ימינה ושמאלה על אותו הציר. תנועתה דומה יותר לספירלה, שיש בה מעגליות מסויימת, תוך כדי התקדמות. גם כאשר מתרחשת חזרה לערכים ולשאיפות שרווחו בעבר, אין משמעותה חזרה לאחור. ההיסטוריה נעה תמיד קדימה והערכים והמטרות שרוצים לחזור אליהם אמורים להתממש במציאות חדשה. מציאות טכנולוגית, תרבותית ודמוגרפית ההולכת ומשתנה כל הזמן. מכך שאותם הערכים ואותן השאיפות אמורים להתממש באופן שונה מכפי שהתממשו בעבר. האם שינוי המגמות אכן החל להתרחש במציאות שלנו, על פי שאלתה של אניטה? נראה שעדיין חסרים לנו הפרספקטיבה והריחוק המספיקים כדי לתאר ולפרש את התהליכים המתרחשים לנגד עינינו. לתאר ולהבין את מלוא משמעותם. (מספרים על צ'ו-אן-לאי, מי שהיה ראש ממשלת סין, שכאשר נשאל האם לדעתו המהפכה הצרפתית הצליחה, השיב: "עדיין מוקדם להעריך זאת".) במציאות של חוסר הוודאות המלווה אותנו, בין הקטבים של מי שמעריכים שאנו הולכים לחורבן, לבין שאלתה של אניטה על שינוי המגמה, כל שאנחנו יכולים לעשות הוא להמשיך להיאבק על מה שנכון וראוי בעינינו עבור המדינה ועבור הקיבוצים. לא ליפול לייאוש (שהוא יותר נוח לא רק בלונדון) ולהמשיך להיאבק, בתקווה ובאמונה שתימצא הדרך להתקרב להגשמת המטרות והערכים הראויים והנכונים לשיטתנו. להמשיך להיאבק גם אם יארך הזמן וגם אם הם יתממשו באופן שונה מכפי שהכרנו וידענו עד היום.

בין שוויון לחירות
הערה נוספת: אניטה מזכירה בסוף המאמר את המתח בין ערכים שונים ובכלל זה את המתח בין "שוויון" ל"חירות". אכן יש מתח מסוים בין הערכים הללו אך הם אינם מנוגדים. הם יכולים להשלים זה את זה. החירות בעולם המודרני מותנה במידה רבה באפשרויות הכלכליות. מיליוני בני אדם אינם בני חורין לממש את שאיפותיהם במציאות הפערים הכלכליים הקיימים. השוויון, לשיטתי, אינו אמור ליישר את כולם על פי אותה מידה. השוויון אמור לתת הזדמנות שווה למימוש השאיפות והיכולות השונות של השותפים בחברה. באופן יותר זהיר נכון לומר: הזדמנות מירבית למירב השותפים. הדבר נכון לכל סוגי הקיבוצים ובדרך פחות מחייבת גם לחברה הכללית, כפי שזה מתקיים במידה רבה במדינות הסוציאל דמוקרטיות.