צבי קוליקובסקי, קורות חיים והספד | כתבו זאב ומשה

צבי קוליקובסקי, קורות חיים והספד | כתב זאב

אבא נולד ב 1933 בסאו פאולו ברזיל כבן הצעיר למשפחת מהגרים מרוסיה ולתר דיוק ממוגלויוב פודולוסק.

גדל והתחנך בבת הספר "רנאסנסיה"  בשכונת היהודים, "בון רטירו" שבסאו פאולו. סיפר לנו ששיחק כדורגל עם כדור סמרטוטים שאילתר עם חבריו אך אביו וולף לא אהב זאת וטען שזה משחק של גויים. בהמשך הגשים את החלום של כל אם יהודיה , למד רפואה והתמחה ברפואת ילדים. מיד עם הסמכתו התחתן עם הנערה שאהב, אמנו בלה והקים אתה משפחה מרובת בנים ובת אחת. את קריירת הרפואה התעקש לעשות בשכונת העוני "וילה מריה" שם גם התגוררנו על מנת שיהיה קרוב למטופליו, למורת הרוח של חלק מהמשפחה....

 

בהמשך לפעילות בתנועת ה"שומר הצעיר" נדבק בחיידק הציוני ובגיל 31 יחד בלה אמנו וארבעתנו הצטרף לקבוצת משפחות ציוניות וסוציאליסטיות שהקימו בכרמל המערבי את הקומונה הבראזילאית, אולי הקיבוץ העירוני הראשון.

גם בישראל התעקש להגשים את ערכיו: אהבת האדם, הומניזם, סוציליזם, אחוות עמים וציונות (כמעט כמו הכותרת של על המשמר למי שזוכר....) ובחר לעבוד ולטפל בחולים ערבים ויהודים בגליל המערבי: בעיירה מעלות-תרשיחא ובכפרים סכנין, רמה ומעיליה.

 

אבא הקים במעלות מרכז רפואי לטובת תושבי האזור והיה מחלוצי הרפואה הקהילתית עם תפסה שבריאות פיזית קשורה קשר הדוק לחוסן חברתי-נפשי-חינוכי של החברה בה חי המטופל. במסגרת עבודתו כרופא ילדים פיתח את נושא המעקב על התפתחות הילד ובהמשך היה ממקימי המחלקה להתפתחות הילד בבת חולים רוטשילד(היום בני ציון). אבא הדריך סטודנטים לרפואה בשטח וחייבם להגיע למעלות.

 

במקביל לרפואה אבא היה פעיל מאד בכל תחומי החיים: חבר מרכז מפ"ם, אחר כך, יחד עם עוד פורשים ממפ"ם הקים את תכלת אדום, שהפכה לימים למוקד, לש"לי ואחר כך שימש כחבר בהנהלת מרצ בימיה הגדולים עם ממשלת רבין. היה חבר בהנהלת קופת חולים (כאופזיצינר....), חבר בוועדיי רופאים ונלחם על דמות הרופא והרפואה הציבורית. התנגד נחרצות לתופעת הרפואה הפרטית, הלא שוויונית, וכשקיבל מטופלים באופן פרטי לא גבה מהם תשלום.

 

למרות שעות העבודה והפעילות הציבורית מבוקר ועד לילה תמיד היה נוכח ומעורב בחיים של כולנו. קיים שיחות חינוכיות בחדרון העבודה הקטן שלו ולא ויתר לנו על דבר בכל תחומי החיים. משה ואני היינו "סבונים" אך יהודית ויהושע כבר למדו לסדר אותו...השפעתו עלי ואני חושב גם עלינו הייתה גדולה מאד ובעקבות החינוך שקיבלנו בבית כל אחד מאיתנו בתחומו המשיך בדרך אהבת האדם וההומניזם. במשך כל השנים התמודד אבא עם מחלתה ואשפוזיה של אמא תמך בה ובנו. עם לכתה נישא בשנית לכרמלה וחי עמה עד היום בבוקר באהבה ובמסירות. הם ליוו אותנו בחתונות, בלידות של ילדינו, במפגשים השבטיים שאבא תמיד התעקש לקיים. אבא זכה (הוא כל הזמן ציין זאת) לראות ולהנות בחייו מ 16 נכדים ומששה נינים. ביום שישי עוד הספיק לדבר עם עמרי נכדו הראשון ועם לביא נינו הבכור.

 

אבא יצא לפנסיה בגיל 67 אך המשיך לעסוק ברפואת ילדים כרופא מחליף באילת עד גיל 80 והיה נוהג ברכבו לאילת ושוהה שם מס חודשים כל שנה.

 

אבא אהב את החיים הטובים: אוכל - במיוחד בשר, שרימפסים, ואננס טרי ברחוב. נסיעות וטיולים שתכנן בכוחו עצמו בחו"ל ואף הספיק לקחת הרבה מהנכדים לטיולי שורשים בברזיל. אבא היה אדם רחב אופקים אוהב תרבות, תאטרון, מוזיאונים ותולעת ספרים.

בשנים האחרונות בעקבות מחלה והזדקנות איבד המרץ הבלתי נלאה שלו. לנו, ילדיו היה קשה מאד לקבל זאת. הוא מצידו סיפר לכולם שהוא כבר חי על "הבונוס", ושהגשים את כל חלומותיו: הקים משפחה לתפארת, עלה לישראל, עבד ברפואה הציבורית היה פעיל ומעורב בחברה.

בשבת היינו איתך ארבעתנו בבית של יהודית. היה מפגש נהדר ופתוח. לקראת סוף המפגש למרות שהיה ארוך בקשת שנשאר עוד. אמרנו שאתה צריך לנוח וקטענו.......

על תשובות כאלה מצטערים רק בדיעבד.

אז עכשיו אנחנו יתומים, תמסור נשיקות לאמא שם למעלה.

אוהבים אותך.

פרידה מאבא | משה קוליקובסקי

מבטיח לקצר,

ברשותכם אפנה אליכם ואדבר עליו. לא  אליו, כיוון שאבא כבר לא שומע אותי וגם  כששמע אותי הוא  בדר"כ  לא הקשיב  לי .

בטרם עת, בגיל 89 , אבי החליט  לחפש  עולם טוב יותר.

כותבים לי אנשים: "כמו לאבד אבא פעם נוספת..." , "יש  לי הרבה  זכרונות ממנו כרופא  וכבן  אדם".

אני לא איבדתי אבא כי המורשת שלו תלווהאותי עד יום מותי .

אבי שהיה גם מורי, מורה לחיים, לאו דווקא לעולם הרפואה.

בשביל הוא הי אבא וגם בן אדם. אבל בעיקר דמות להערצה .

אבי שהיה כאחד האדם, שראה את  כל האנשים כשווים ללא הבדלי גזע, צבע, דת , לאום או מגדר וגם לא  מצבם החיסוני.

זה  שמעולם לא קיטלג אנשים על פי לבושם או על פי הכיסוי לראשם. בשבילו היה זה אותו  אדם, בין  אם   לראשו כיפה או כובע טמבל, שטריימל או  כאפיה .

ראש משפחה שהיה גאה ותמיד השוויץ בקיבוץ הגלויות שבנה סביבו מכל העדות וגם שלא מעדות ישראל.

שהיה גאה, כל כך גאה, שיש לו נכדים מולטים לא יהודים לצד נינים מולטים יהודים.

שהקפיד לחנך את ילדיו והנחיל זאת גם לנכדיו:

ליושרה, לשוויון, להומניזם ואהבת האדם

כך כתב נתן יונתן ושר שלמה ארצי:

"היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות".

הערבה הבוכיה הוא עץ שמסמל בתרבות המערבית צער אך בתרבות סין הוא מסמל אלמוות והתחדשות.  

מי יתן ומורשתו, המורשת שהנחיל לי ולאחיי, תהיה אלמותית.
אני בטוח שמי שהכירו בחייו לא ישכחנו לעולם ובזאת נחמתי.