אתר גן שמואל
חסר רכיב

תודה זנד, אנחנו נמשיך מכאן - רמי הוד

27/11/2021

השמאל הסוציאל־דמוקרטי מת, קובע ההיסטוריון שלמה זנד בראיון שפורסם בשישי שעבר במוסף "הארץ". דברי ההספד של זנד עומדים בניגוד חריף ותמוה כל כך למציאות הפוליטית הממשית, עד שבעת קריאת דבריו קשה שלא לדמיין סצינה קומית של הלוויה (זנד הוא היסטוריון של הקולנוע), שבה אדם נושא הספד מרגש על קבר חברו, אך רגע לפני שהגופה יורדת אל הבור המת קם על רגליו, מתחיל לרקוד ומותיר את הסופד והקהל המומים. לתפקיד המת־החי אפשר ללהק את אחד מהשניים — נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן וראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן — שמציגים צעדי ריקוד סוציאל־דמוקרטיים מרשימים אל מול המספידים למיניהם.

כשלים מרכזיים מאפיינים את הדברים של זנד: היכן שהוא מתאר שממה רעיונית, כאילו לא השתנה בשמאל דבר מאז תור הזהב של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשנות ה–40, מתחוללת התחדשות רעיונית חסרת תקדים. והיכן שהוא מתאר מפלות פוליטיות צורבות, בלי לציין איפה ומתי, צצים בשנים האחרונות ניצחונות מרשימים.

מבחינה רעיונית, המשבר הכלכלי העולמי של 2008, משבר הקורונה והקטסטרופה האקלימית שבפתח הובילו לשינויים דרמטיים ברעיונות הפוליטיים שמניעים מחקרים, מצעים מפלגתיים ומדיניות ציבורית. האי־שוויון היה הנושא המדובר ביותר בעשור הקודם, לאחר שבמשך שלושה עשורים הוא נמחק לחלוטין על ידי אלו, שבדומה לזנד, הכריזו על ניצחון הקפיטליזם.

סביר שמשבר האקלים יהיה הנושא של העשור או שניים הקרובים. רעיונות כמו מיסוי הון גלובלי, חוב כהשקעה, הכנסה בסיסית אוניברסלית, צדק אקלימי ומדיניות משפחה שוויונית, זוכים להתעניינות אדירה ועומדים במוקד הדיון העכשווי במדיניות ציבורית. הרעיונות הללו, שמציעים חיים הוגנים ושפויים יותר לבני האדם ומקנים לסוציאל־דמוקרטיה רלוונטיות מחודשת, נמחקו מהתזה של זנד לטובת תיאור פלקטי שמתחיל בהבטחות של שנות ה–30 למעמד פועלים בינלאומי ונגמר בניצחון הקפיטליזם, כאילו דבר לא התרחש בין לבין ולא יכול להתרחש אחרי, שהרי נשא השינוי מת.

מבחינה פוליטית, אחרי שנים ארוכות של משבר, הסוציאל־דמוקרטיה חוזרת לנצח. ביידן מוביל בארה"ב את מדיניות ההשקעה החברתית המקיפה והנועזת ביותר מאז הניו־דיל של רוזוולט. לפי סקרים, כמחצית מהבוחרים הדמוקרטים הצעירים רואים בחיוב את המלה "סוציאליזם", ובגרמניה ניצחה זה עתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, לאחר שנים ארוכות שבהן אנגלה מרקל לקחה את השמרנים שמאלה מבחינה כלכלית. בארבע המדינות הנורדיות מובילה את הממשלה מפלגה סוציאל־דמוקרטית, וכך גם בספרד, מקסיקו, פורטוגל וניו זילנד. אז מיהו בדיוק אותו שמאל סוציאל־דמוקרטי שמת? כנראה תנועת "מצפן" שבה זנד היה חבר בשנות ה–60.

ולבסוף, דברי זנד, המציג את עצמו כבר־סמכא לשמאל הסוציאל־דמוקרטי, פשוט מקוממים. כי זנד, בפשטות, אינו כזה. זה לא תחום העיסוק שלו ומעולם לא היה. בדיוק כפי שהיסטוריה של העם היהודי מעולם לא היתה תחום העיסוק שלו עד שהוא פירסם את ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?". העולם הרעיוני־פוליטי של זנד, כפי שהוא משתקף בראיון אתו ובעבודתו האקדמית, נטוע בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת בעת החדשה. אבל עם כל הכבוד לוויכוחים המרים שהתנהלו בין סארטר לפוקו בבתי הקפה בפאריס של אמצע המאה הקודמת, ולקרע בשמאל הצרפתי סביב המשטר הסובייטי והמהפכה החומייניסטית, אין בהם שום רלוונטיות לשמאל הסוציאל־דמוקרטי במאה ה–21, שעל מותו מכריז זנד. העדר מומחיות מקדימה בתחום מסוים ודאי שלא פוסלת את זנד מעיסוק בו, אך היא מחייבת להימנע מקביעות נחרצות ומלודרמטיות. אלו טובות אמנם למכירת ספרים (ולראיונות במוספים), אך אין בהן תרומה להבנת המציאות ולשינוי שלה.

ויותר מכל, הראיון עם זנד מעיד על ההתמכרות המזוכיסטית לייאוש, שמאפיינת חלקים לא מבוטלים בשכבה האינטלקטואלית של השמאל. הייאוש מתבטא בהאשמות שהשרים השמאלנים בממשלת ישראל החדשה, ובכל הממשלות הקודמות, הם פייק־שמאלנים, שהניצחונות של הסוציאל־דמוקרטים בעולם אינם אלא אחיזת עיניים, ושהעמקת האי־שוויון היא גזירת גורל. אה, והקביעה האהובה עלי, שעליה חוזר זנד: השמאל הסוציאל־דמוקרטי בישראל — כן, זה שייסד את אחת ממערכות הבריאות הטובות בעולם שמביצועיה אנו נהנים בשנה האחרונה — מעולם לא היה שמאל. קביעות כאלו רווחות בחלק ניכר מהסביבות האינטלקטואליות המכונות "רדיקליות", שהספדים שונים לשמאל הם לחם חוקן, והן טבועות בייאוש מכף רגל ועד ראש.

בשנים האחרונות מתגבש ברחבי העולם שמאל אדום־ירוק חדש. זהו שמאל שמבין כי הפופוליזם הלאומני צמח היכן שהמרכז־שמאל הליברלי העדיף זעם מוסרי על "קץ הדמוקרטיה" על פני פוליטיקה שעוסקת בחיים עצמם, שהאי־שוויון הוא האתגר הגדול של דורנו ושהדרך היחידה להתמודד אתו היא מדינת רווחה שמבצעת חלוקה מחדש של העושר. זהו שמאל שאחראי למהפכת ביידן באמריקה, שמרכיב קואליציות חדשות בספרד, גרמניה ודנמרק, ושהפך את משבר האקלים לסוגיה המדוברת בעולם. זהו שמאל שעוד לא ממש נוכח פוליטית בישראל — שבה העיסוק בחינוך, בריאות ורווחה עדיין מוקרב על מזבח פוליטיקת השבטים של הוויכוח רק ביבי־רק לא ביבי — אבל כמו כל תופעה גלובלית, גם הוא יגיע לכאן. לצד מחויבות לסדר יום סוציאל־דמוקרטי מעודכן, שאינו חושש לאתגר את בסיסו האלקטורלי המבוסס כלכלית, השמאל הזה זקוק לתשובות על סוגיות ישראליות ייחודיות, בראשן הסכסוך עם הפלסטינים והאתגר של בניית מדינת רווחה שיש בה מיעוט חרדי גדול; והוא זקוק גם למוסדות אזרחיים חזקים ולמפלגות שיידעו לתרגם את רעיונותיו לכוח ולמדיניות. אבל ככל מחנה פוליטי חפץ חיים, גם השמאל הזה זקוק לשכבה אינטלקטואלית מחויבת ופעילה. קריאה בראיון עם זנד ובדבריהם של מספידים ומיואשים אחרים מלמדת אותנו איך לא צריך לבנות אותה. תודה, אנחנו נמשיך מכאן.

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, שמוציאה לאור את "תלם — כתב עת לשמאל ישראלי" 

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב