אתר גן שמואל
חסר רכיב

יום הכיפורים הוא זמן טוב לעשות חשבון נפש | יובל נוח הררי

12/09/2021
״יום הכיפורים הוא זמן טוב לעשות חשבון נפש כן, לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקבוצתית. במשך שנים רבות נשלט הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בידי פתרון שתי המדינות. בעידן נתניהו נטשה ישראל את הפתרון הזה, ולאחר שהסתיים - כדאי לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמנו בכנות: לאן ממשיכים מכאן? אם לא שתי מדינות לשני עמים, אז מהו בדיוק החזון החלופי של ישראל? כשאנו מדמיינים את העתיד, מה בדיוק אנחנו רואים שם?

בואו נניח שהתסריט הישראלי האופטימי ביותר יתממש, והיא תוכל להגשים את חזונה במלואו. איך זה ייראה? במקרה הזה, קצת כמו עם מדיניות הגרעין שלנו, רוב הישראלים יעדיפו להשאיר את הדברים עמומים. אבל כשחיים בישראל עם אוזניים קשובות ועיניים פקוחות, החזון החלופי בהיר כמו השמש הים-תיכונית שלנו.

בקצרה, הכוחות השולטים בישראל עברו מפתרון שתי המדינות לפתרון שלושת המעמדות. הם חוזים מדינה אחת בין הים לירדן, שבה יחיו שלושה סוגי אנשים: יהודים, שייהנו מכל הזכויות; ערבים סוג א', שלהם יהיו חלק מהזכויות. וערבים סוג ב', שלהם לא יהיו כמעט זכויות. זו המציאות כבר היום, ואם לשפוט לפי הקולות בקלפי, נראה שרוב היהודים בישראל מעדיפים שככה זה גם יישאר. לתמיד.

פתרון שלושת המעמדות אינו חדש, זה עשרות שנים שישראל מיישמת אותו - בשיטת הסלמי, צעד אחר צעד. אלא שעד כה, ישראל הכחישה את כוונותיה; היחס השונה שניתן ליהודים, לערבים אזרחי ישראל ולערבים שאינם אזרחים - הוצדק בטענה שמדובר במצב זמני, שנובע מצורכי הביטחון של מדינת ישראל. גם כיום, כשנציגים ישראלים נושאים נאום פומבי - נניח, בעצרת הכללית של האו"ם - הם לא יעזו לדבר בגלוי על פתרון שלושת המעמדות כפתרון קבע. זה פשוט לא מריח טוב.

האם לא נוכל להודות שאנו הולכים לכיוון פתרון שלושת המעמדות? כלומר, לכיוון מדינה אחת ששני מיליון מאזרחיה מופלים לרעה בחינוך, במגורים ובשיטור ושמיליונים לא זכאים אפילו להצביע בבחירות. מדינה אחת, ובה שלושה סוגים של אנשים. מדינה אחת, שבה סוג אחד של אנשים תמיד ייהנה מעדיפות לביטחון אישי, לתנועה ולתעסוקה.

הכלל הראשון של פתרון שלושת המעמדות הוא שאסור לדבר על פתרון שלושת המעמדות. לפחות לא בפומבי. אסור לדבר עליו בפומבי כי ברור שהוא אינו פתרון צודק. הוא נובע מתוך השקפת עולם שמעמידה מעל הצדק עיקרון אחר - נאמנות שבטית. מי שמאמינים בעקרון הנאמנות השבטית, סבורים שעצם הדרישה לצדק עבור מי שאינם בני השבט הוא בבחינת בגידה.

לפני שמשננים "אשמנו, בגדנו, גזלנו", כדאי קודם לשאול את עצמנו על פי אילו עקרונות מוסריים אנחנו מגדירים אשמה, בגידה וגזל.

האם אנחנו חושבים שיהודים הם אנשים עליונים מטבעם, שזכאים לזכויות יתר מיוחדות? האם אנחנו חושבים שצדק לפעמים חשוב יותר מנאמנות שבטית, או שהנאמנות לשבט תמיד עליונה על הצדק? והאם יש בכל זאת דרך ליישב בין התביעה הערכית לצדק לבין התביעה השבטית לנאמנות, מבלי שנצטרך לבחור בין השניים, ומבלי שהרצון לעשות צדק ייחשב במקומותינו לבגידה?

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב