אתר גן שמואל
חסר רכיב

גדלתי בקיבוץ וילדותי היתה טובה מאוד, ניבה לניר הארץ

16/07/2021

4-5 minutes 7/15/2021

קינת בני קיבוץ על ילדותם כבר היתה לשגרה מו"לית. הבו לנו סיפור על ילדות קשה־עשוקה בבית הילדים בקיבוץ, ורבים סיכוייו להימכר, כי יימצא מי שיחלוק עם מחברו את סבלו. במדור "5 ספרים על", שעסק הפעם ב"ילדות בקיבוץ" ("הארץ", ספרים, 2.7), שוחחה עופרה רודנר עם אוריין צ'פלין, שזה לא כבר ראה אור ספרה "ארבע שעות ביום". אני מניחה ששם הספר נגזר ממספר שעות ה"בילוי" היומי של ילדי הקיבוץ עם הוריהם, בחדר ההורים. עניין זה אינו נזכר או מוסבר בשיחה, אך זו נקודה טובה להתחיל בה. למה? כי כידוע ילדי ישראל כולם, אבל כ־ו־ל־ם, מדן ועד אילת, זוכים בארבע שעות בילוי נטו עם הוריהם מדי יום ביומו, ובכל זאת, בספרי סופרים שגדלו בקיבוץ, צצה השאלה מהן ארבע שעות בילוי עם ההורים לעומת שעות סבלם הארוכות בבית הילדים, בחדר האוכל ובכיתה, במקלחת ובלינה המשותפת, ובשאר אסונות שנלוו לילדותם העשוקה. איפה אתה דיקנס כשצריך אותך?



בית הילדים בקיבוץ עין זיוון, 1967צילום: משה מילנר / לע"מ


נולדתי וגדלתי בקיבוץ, וזה היה מזמן. ויש לי לפחות סיפור אחד עצוב או קשה (שאספר מיד), ואף על פי כן, ילדותי היתה טובה. מאוד. ולא פעם חייכתי לנוכח המחשבה האבסורדית, שאם הורי, מייבשי ביצות ומייסדי היישוב הראשון בעמק חפר, היו מולידים אותי בחדרה המושבה, קרן השפע היתה מנחילה לי ילדות טובה יותר.

ובכן, לסיפור ההוא: בהיותי כבת שש, חזרה משפחתי לישראל לאחר כשנה וחצי של שהות באירופה ובברזיל, ולאחר שהותו של אבי בניו יורק, לטיפול רפואי. כך זכיתי בחופשה של שנה וחצי מבית ילדים, כלומר, בחיים בבית משפחתי "נורמלי". הטיסה ארצה נחתה בשעת לילה, וכעבור זמן קצר הביאו אותי הורי לבית הילדים, השכיבו אותי בחדר ובמיטה שיועדו לי, חיבקו ונישקו, והבטיחו שהמטפלת שרה לידי. אך כששמעתי את צעדי המטפלת מתרחקים ואת נעילת הדלת, קמתי והלכתי לחפש את אמא ואבא. חצר הקיבוץ החשוכה נראתה לי מוזרה. אך הלכתי וכה וכה ללא פחד, עד שמבית אחד עלה אור ונשמעו קולות צחוק ושמחה. היה זה חדר הורי. לאחר מכן, שלושה חודשים ואולי יותר, הורי, והורי ילדים אחרים מקבוצת "גפן", ישנו במסדרון בית הילדים כדי לגונן עלי מפני פחדי, עד שהרגשתי שחזרתי הביתה. ולא. לא נותרתי פוסט־טראומטית. ושנאת קיבוצים וקיבוצניקים ("המיליונרים מבריכות השחייה" "סמולנים" "חמוצים") תמיד היתה זרה לי ומגוחכת. גם עתה.

אין לי עניין להזין את הוויכוח האם "הלינה המשותפת" ו"המקלחת המשותפת" היו התעמרות בילדים. איני שותפה לרגשות ולמחשבות האלה. היה לי טוב. אהבתי את ילדותי, ובבגרותי מעולם לא חשבתי ש"אנשים שלא גדלו בקיבוץ מסתכלים עלינו כמו על אנשי חסידות גור, אולי בצדק... זו לא רק הלינה המשותפת, אלא אורח החיים כולו — המקלחות המשותפות, הקודים החברתיים וקבוצת הילדים שהולכת לכל מקום יחד", כדברי צ'פלין בראיון לרודנר ("הארץ", שם).

חברת ילדים, בבסיסה, היא חברה נכונה, המיטיבה עם רבים וקשה לאחרים. אך בדבר אחד אין ספק: הורינו, מחנכינו והמטפלות שלנו עשו ככל יכולתם להיטיב אתנו. והקיבוץ הציל — ממש כך — ילדים לא מעטים שנשלחו אליו, והיו עלולים לסבול מזעם הוריהם או מטפלות שרלטניות. ויש לזכור דבר נוסף: בית הילדים העניק להורינו אפשרות לבנות להם בית ומולדת, ולהילחם עליהם.

אכן, דברים השתנו. גם הקיבוצים כבר לא מה שהיו. אבל אנחנו, ילדי הקיבוצים, כמעט כולנו גדלנו היטב. למדנו והשכלנו והחזרנו לחברה כיכולתנו, ולא רק בצה"ל. גדלנו להיות אנשים מעורבים.

ודבר נוסף: אני לא מכירה ילד אחד שגדל בקיבוץ והוא דומה למטפלת שלו. כולנו, אבל כולנו, דומים לעצמנו או להורינו.

אבא קובנר כתב לפני עשרות שנים — לאחד מחגי הקיבוץ — "עין החורש, את לנו מולדת". כך אני מרגישה עד עצם היום הזה. קיבוץ שהוא מולדת. שבו העניקו לנו יכולת לחשוב ולהתמודד עם דברים כהווייתם. להיאבק על דרך. לא לוותר. להיות מעורבים ופתוחים לרעיונות חדשים, ולאהוב. להוקיר חברויות וחברים. בית, משפחה ומולדת. ולרגע לשכשך מעט גם בנוסטלגיה.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10003145

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

ילדות בקיבוץ

נירה רז | 18/7/2021

כל הכבוד ניבה דברים נכונים וחשובים

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב