אתר גן שמואל
חסר רכיב

זוהי קריאה אחרונה ליציאה מהאוטוסטרדה אל הגיהינום, פרופ' דן בן-דוד

07/05/2021

מאז שנות ה–70 הפער בין ממוצע התמ"ג לשעת עבודה במדינות ה־7G המובילות בעולם המפותח, לבין הממוצע שלו בישראל גדל ביותר מפי שלושה (התמ"ג לשעת עבודה קובע אם ניתן לתת שכר גבוה). רמת הידע של ילדי ישראל בתחומי היסוד — לא כולל חרדים שאינם לומדים אותם ואינם משתתפים במבחנים הבינלאומיים — נמוכה מבכל המדינות המפותחות. בה בעת, פערי הידע ביניהם הם הגבוהים במערב. מחצית מהאוכלוסייה ענייה כל כך, שהיא אינה מגיעה אל המדרגה התחתונה של מס ההכנסה, ו–92% מכלל תשלומי מס ההכנסה בארץ מוטלים על כתפי 20% מהאוכלוסייה.

העלמות המסים בישראל מתבטאות באובדן תוצר של כחמישית מהתמ"ג. כתוצאה מכך, כשליש מהתוצר שאבד אינו מגיע לאוצר המדינה כמסים. מאז שנות ה–70 מספר מיטות האשפוז לנפש בישראל נמצא בנפילה חופשית והצפיפות בבתי החולים היא הגבוהה ב־OECD, בשעה שמספר בוגרי הרפואה לנפש הוא הנמוך ב־OECD. ב–1970 הצפיפות בכבישי המדינה היתה זהה לממוצע במדינות אירופה הקטנות. בחצי המאה שחלפה גדלה הצפיפות בכבישי ישראל פי שלושה מהממוצע באותן מדינות — אף כי מספר כלי הרכב לנפש אצלנו נמוך ב–40%. על כל אקדמאי שחוזר לישראל, ארבעה עוזבים. מספר הרופאים הישראלים השוהים בחו"ל ביחס למספר הרופאים בארץ עלה בכ–50% בתוך עשור אחד בלבד.

כך נראות התוצאות של סדר יום סקטוריאלי ואישי, בניגוד לסדר יום ממלכתי. הפערים בינינו עצומים. קשה להבין כיצד חלקים כה גדולים של האוכלוסייה פשוט לא מקבלים את זה שחברה מודרנית כוללת לא רק יתרונות, אלא גם כללים ותקנות המבטיחים את שלומם ורווחתם, שלהם ושל אחרים. הבריונות, האלימות וההתעלמות מחוקים הן רק קצה הקרחון. אין אכיפה — לא היתה במהלך המגפה וגם לא בהילולה בהר מירון — וזו בעיה ענקית גם בתחום של גביית מסים.

כמחצית מהילדים בארץ מקבלים השכלה ברמה של עולם שלישי, ושייכים לחלקי האוכלוסייה הגדלים בקצב המהיר ביותר. הבעיה העיקרית היא, שילדים אלה יוכלו לקיים בבגרותם רק משק של עולם שלישי, שלא יוכל לתחזק מערכות בריאות ורווחה וצבא של עולם ראשון.

פירוט רחב של בעיות השורש הכלכליות־חברתיות של ישראל אפשר למצוא באתר מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי, אך אפילו התמונה החלקית המתוארת לעיל מבהירה איך נראית אוטוסטרדה אל הגיהינום. הביטחון הלאומי של ישראל בעתיד מונח על כתפי הממשלה הבאה, לא פחות. זו אולי ההזדמנות האחרונה של המדינה ליצור חיבורים רחבים בין שמאל וימין, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, ולהקים קואליציה שביכולתה להסיט את המדינה מאותה אוטוסטרדה. זה לא יהיה קל. בכל אחד ממרכיבי החזון המוצג בהמשך יש קבוצות לחץ רבות שנהנות מהמצב הקיים, והן יחוללו מהומות אלוהים כדי לשמר את כוחן. נזדקק להנהגה שתדע לעמוד בלחצים, להסביר את החזון שלה ולהתמיד בהנחלתו.


רפורמה כוללת במערכת החינוך

זריקת כסף על המערכת ללא תיקונה כמוה כזריקת כסף לים. העומס בכיתות אינו נובע ממחסור במורים. בזמן שמספר הילדים בכיתה בישראל גבוה בהשוואה ל־OECD, מספר הילדים למורה (שווה ערך משרה מלאה) שווה לממוצע ב־OECD בחינוך היסודי, ונמוך מממוצע ה־OECD בחינוך העל־יסודי. לא חסרות כאן שעות לימוד. בארץ לומדים הרבה יותר ימים בשנה בהשוואה לכל מדינות ה־OECD, ומספר שעות הלימוד השנתיות הוא מהגבוהים ב־OECD. יש בישראל מורים מעולים, שהיו יכולים להצליח בכל מקצוע שהיו בוחרים, אך החליטו להיות מורים מתוך תחושת שליחות. אולם הם אינם מדגם מייצג של כלל המורים. הרמה הכללית של המורים באוריינות קריאה ובמתמטיקה, נמצאת בתחתית יחסית לרמתה בקרב מורים בעולם המתועש. בעוד ששכר המורים החודשי בישראל נמוך לעומת ה־OECD, השכר לשעת הוראה גבוה מאוד.

רפורמה בחינוך צריכה להתבסס על שלוש אבני יסוד: א. קביעת ליבת לימודים טובה בהרבה מזו הקיימת, אחידה בכל זרמי החינוך, שתוגדר כחובה לכל הילדים (כולל הפסקה מוחלטת של מימון לבתי ספר שאינם מלמדים ליבה מלאה ולכל המוסדות בהמשך הדרך המקבלים בוגרים מבתי ספר שאינם מלמדים ליבה מלאה). ב. שינוי מהותי באופן שבו מכשירים, בוחרים ומתגמלים מורים. ג. שינוי מבני במשרד החינוך ובאופן תפקודו.


מלחמת חורמה בכלכלה השחורה

כשמדברים על כיסוי גירעונות הענק שנוצרו השנה — שלא לדבר על שנים קודמות — השיח מתמקד בערוצים הנוחים והקונבנציונליים: העלאת מסים וקיצוצים תקציביים. אך בישראל יש שני אפיקים נוספים שקובעי המדיניות אינם מוכנים לגעת בהם, שהיו מביאים למהפכה בהכנסות ובהוצאות המדינה: אזרחים רבים אינם נושאים בנטל המס (ורבים אף מוסיפים בעצמם לנטל, כשהם רשומים כנזקקים) ואין לנו מושג אמיתי מהי החלוקה בפועל של הכספים הציבוריים.

אילו היתה המדינה מקטינה את היקף הכלכלה השחורה שלה לרמות כמו בצרפת, גרמניה, קנדה וארצות הברית, היו מתווספים לתמ"ג בכל שנה עוד 100–200 מיליארד שקל (תלוי במדינת ההשוואה). במלים אחרות, היו מתווספים לקופת המדינה עוד 30–60 מיליארד שקל במסים חדשים. לשם השוואה, ב–2018 התקציב בפועל של משרד הבריאות היה 34 מיליארד שקל, התקציב בפועל של החינוך היסודי והעל־יסודי היה 26 מיליארד שקל, וההשכלה הגבוהה עלתה למדינה 11 מיליארד שקל.

הצלחת הגבייה בכביש 6 מראה כיצד התנהגות הישראלים הופכת לנורמטיבית כשיש אכיפה רצינית. לשם הגברת גביית המסים, ניתן להחיל חובת דיווח על כל ההכנסות השנתיות על כל תושב. אין מדובר במילוי ערימות של טפסים בסגנון הנהוג בארה"ב, אלא בטופס פשוט של עמוד או שניים, המפרט את ההכנסות מעבודה וממקורות נוספים. כשכל אזרח בישראל יצטרך להצהיר מדי שנה על כל הכנסותיו, וכשהמדינה תבדוק ותעניש ברצינות מעלימי מס, התמונה תשתנה. הישראלים אינם יותר רמאים מהאזרחים בכל מדינה אחרת — הם מרמים כי כאן זה אפשרי. כשזה יחדל להיות כדאי, תמונת ההכנסות ממסים תשתנה לבלי הכר.

היקף הכלכלה השחורה במדינות שהנהיגו חובת דיווח שנתית נמוך בהרבה מבשאר המדינות המפותחות. ומתברר שכשהמנגנון קיים וההרתעה מופנמת, עלות המערכת לגביית מסים (יחסית לתמ"ג) במדינות עם חובת דיווח, נמוכה מהעלות שלה במדינות שאין בהן חובת דיווח.


הגדלת השקיפות התקציבית

התפנית הכלכלית־חברתית שהובילה לבעיות המתוארות כאן החלה באמצע שנות ה–70, בתקופה שבה סך ההוצאה הציבורית האזרחית של ישראל (לא כולל הוצאות על ביטחון) היתה גבוהה מהממוצע ב־OECD (ביחס לתמ"ג). למעשה, ההוצאה הציבורית האזרחית של ישראל היתה גבוהה או דומה לממוצע ב־OECD במשך עשרות שנים, כלומר, מחסור בכסף ציבורי אינו הסיבה לתפנית הכלכלית־חברתית. ככל הנראה הממשלות החלו לתת עדיפות להקצאות תקציביות בכיוונים סקטוריאליים ואישיים, על פני כיוונים ממלכתיים. בהיעדר שקיפות, לא ניתן לדעת מה היקף התקציבים שהוסטו ומי היו הנהנים העיקריים מהם.

מעולם לא הוצגו מספרי אמת על היקף התמיכות של המדינה, באופן ישיר או עקיף, באמצעות ארגונים ותקנות תקציב מוסוות. רק כשכל בוחר יֵדע מי מקבל כמה, מי מקבל פחות ומי יותר, נוכל להתחיל לנהל דיון ציבורי מבוסס עובדות על העדיפויות הלאומיות. זוהי אבן יסוד של הדמוקרטיה ושל בחירה מושכלת בין חלופות.

על הממשלה לחשב ולפרסם את התשואה החברתית של הפרויקטים התשתיתיים הגדולים (תשואה חברתית משקפת את התמורה לחברה כולה לעומת תשואה פרטית המשקפת רק את התמורה לנהנים הישירים מפרויקטים). דירוג פרויקטים לפי תשואה חברתית אינו מחייב פוליטיקאים לפעול רק לפיו, אך הוא יחייב אותם לתת הסברים משכנעים לציבור מדוע הועדפה חלופה אחת על פני אחרת.


טיפול שורש בתחום הדיור

אוכלוסיית המדינה גדלה בקצב שאין לו אח ורע בעולם המפותח: 3.1 ילדים במשפחה, כמעט ילד שלם יותר מהמדינה המדורגת במקום השני. לפי הלמ"ס, האוכלוסייה צפויה להכפיל את עצמה בעוד שני דורות בלבד. צפיפות האוכלוסין אז תהיה גבוהה יותר מהצפיפות הקיימת בכל מדינות העולם, מלבד בנגלדש — עם ביקוש לדיור בהתאם. ככל שרמת החינוך תשתפר ומעמד הביניים יגדל, זה יתבטא לא רק בשיפורים כלכליים־חברתיים אלא גם בירידה בילודה — על כל המשתמע מכך בהקשר לביקוש לדיור.

גורם נוסף שיקטין באופן משמעותי את הביקוש לדירות הוא ביטול האפליה הקיימת לטובת המשקיעים בנדל"ן. אין כל סיבה להטבות המקטינות את החבות במס על תשואות בתחום הנדל"ן, לרמה הנמוכה מחבות המס על תשואות בתחומי השקעה אחרים, שאולי היו תורמים יותר לצמיחה. ביטול הטבות למשקיעים עשוי גם להשפיע על היצע הדיור. כשאנשים פרטיים פטורים מתשלום מסים על שכר דירה, קטן התמריץ לחברה עסקית להקים קומפלקס של דירות להשכרה כנהוג במדינות אחרות. כמו כן, דרוש טיפול שורש בכל המרחב — מההתנהלות של מינהל מקרקעי ישראל ועד לוועדות התכנון והבנייה — כדי לאזן בין צרכים, מיקומים ותשתיות.


רפורמה במערכת הבריאות

רק בנס ניצלה ישראל מנזקים חמורים יותר של מגפת הקורונה. השילוב של צוותים רפואיים מהשורה הראשונה בעולם ותושיה רבה ברמה המקומית מנע את הפיכת האנדרלמוסיה הניהולית לקטסטרופה לאומית.

ככלל, יש מחסור חמור בכוח אדם מקצועי בתחום הבריאות, לצד תנאי אשפוז בלתי מספקים עד מחפירים. הזנחת המערכת במשך שנים הובילה להכפלת מספר המתים ממחלות זיהומיות בשני העשורים האחרונים (באותה תקופה לא חל כל שינוי בממוצע ב־OECD). עוד לפני הקורונה מספר המתים ממחלות זיהומיות לנפש בישראל היה גבוה ב–70% משיעור המתים במדינה המדורגת במקום השני ב־OECD. מספר המתים ממחלות זיהומיות גדול פי 17 ממספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים בישראל.

בדומה למערכת החינוך ולכלל המערכות הציבוריות במדינה, מערכת הבריאות מפגרת בתחומי המדידה וההערכה, שהם כלי ניהול קריטיים. כמו במערכות הציבוריות האחרות, משרד הבריאות קובע את הכללים, אחראי על חלק גדול של הביצוע ומפקח על התוצאות של עצמו — על כל ניגודי העניינים שיש בכך. זו המחלה הממשלתית של ניהול מיקרו שאינו נותן סמכויות למי שאחראי ופוגע בתפקוד של המערכת. נחוצה רפורמה שתאזן בין רמת טיפול גבוהה בכל הרבדים, לבין תגמול מספק לצוותים הרפואיים ורמת תקצוב שאינה שוברת את הקופה. זה לא קל באף מדינה, אך ניתן להשגה בישראל משום שיש בה כל כך הרבה תקלות מבניות המחייבות טיפול מן השורש.


שינוי תפישה בשוק העבודה

עוד לפני המגפה שוק העבודה בישראל התאפיין בקוטביות, המגבירה פערים כלכליים ובו בזמן פוגעת בצמיחה. מצד אחד, בתחומים מסוימים ישנם ארגוני עובדים עוצמתיים שאינם מעוניינים בטובת הארגון שבו הם עובדים אלא בטובת עצמם, וזה מונע ניהול ענייני ויעיל. מצד אחר, ישנן חברות פרטיות שאין להן כל עניין בטובת עובדיהן או בהכשרתם. לתוך המציאות הזו נכנסים מחוקקים המסרבלים עוד יותר את כללי העסקת עובדים.

בהקשר זה, לא צריך להמציא את הגלגל. מודל ה־flexicurity הסקנדינבי מספק גמישות רבה למעסיקים בכל הקשור להעסקה ולפיטורים של עובדים, לצד מתן הגנה לעובדים — לא במניעת פיטוריהם, אלא בהעשרתם המקצועית המתמדת בזמן שהם עובדים ובמיוחד כשהם מפוטרים, עם חבילת תמיכות רצינית (אך מוגבלת בזמן), במטרה לאפשר התאמה למקום העבודה הבא.

נחוצות תוכניות להכשרה מקצועית שיכללו מרכיב של שדרוג ההשכלה למי שחפץ בכך, לצד שיתוף מעסיקים בקביעת תחומי ההכשרה. במקביל יש להקים גוף עצמאי למדידה והערכה, היכול לעקוב אחרי הביצועים ולאתר מה מצליח יותר ומה פחות.


רפורמה בשיטת הממשל

בנסיבות הקיימות ולנוכח התמריצים הקיימים, למערכת הפוליטית קשה מאוד להתמודד עם מכלול הבעיות הקיומיות של החברה הישראלית. מאחר שחוסר היציבות במערכת הוא מבני, המענה לבעיה חייב להיות מבני. יש לספק את תנאי היסוד למשילות: יציבות מערכתית והחזרת האיזון בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת. המענה השלטוני צריך להתבסס על שלושה עקרונות, שיטפלו בשורש הבעיות העיקריות. אימוצם כעסקת חבילה הוא תנאי להצלחת הרפורמה (אימוץ אחד בלבד עלול להוביל לאסון).

נשיא. בשיטה הקיימת ראש ממשלה ממנה את יריביו הפוליטיים העיקריים (ממפלגתו או ממפלגות אחרות) לתפקידי מפתח בממשלתו כדי לשרוד — על כל ההשלכות הנובעות מכך על יכולתו למשול. זו שיטה שביסודותיה טבוע חוסר יציבות, שמתמרץ סחיטות ואיומים תמידיים מבחוץ ומבפנים. במקומה, בראש המדינה צריך לעמוד נשיא (שאין נגדו כתבי אישום או הרשעות קודמות), שייבחר ביחד עם סגן נשיא לכהונה קבועה. הנשיא ימנה את שרי הממשלה (די בעשרה) על פי כישוריהם המקצועיים. השרים יהיו כפופים לנשיא, והוא יוכל לפטר אותם בכל עת אם לא יעמדו בציפיותיו. שיטה זו תאפשר לנשיא לנהל את המדינה יחד עם שריו במקום לנהל מאבק תמידי נגדם. כהונה קבועה של ארבע שנים (עם הגבלה של שתי כהונות) תאפשר לנשיא פרק זמן סביר לבצע את מדיניותו בצורה יעילה ומתוך ראייה לטווח ארוך.

חברי כנסת. יש ליצור הפרדה בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת. שרים לא יהיו ח"כים, ואילו הח"כים יתמקדו בתפקידם היחיד: פיקוח על הממשלה וחקיקת חוקים. במקום בחירה על ידי חברי מרכז, חברי מפלגה או ראש מפלגה, כל חבר כנסת ייבחר באופן אישי על ידי הבוחרים. שליש מהח"כים ייבחרו במחוזות לכהונות של שנתיים (כשדאגה לצורכי האוכלוסייה המקומית תהיה הבסיס העיקרי לבחירתם), שליש ייבחרו במחוזות־על לכהונות של ארבע שנים (וידאגו לאינטרסים אזוריים) ושליש ייבחרו ברמה הארצית לכהונות של שש שנים (וייצגו את הראייה הלאומית לפי תפישתם).

איזונים ובלמים. תינתן לנשיא הזכות להטיל וטו על כל חוק שאינו מתאים למדיניותו. הוא יוכל להטיל וטו על סעיפים מסוימים או על החוק כולו. הצבעה של 61 ח"כים (או רוב מיוחס שייקבע) בעד ביטול הווטו הנשיאותי תאפשר לחוק לעבור על אף התנגדות הנשיא.

את השינוי בשיטת הממשל יש לכלול, ביחד עם חוקי יסוד קיימים ואחרים, בחוקה שתגן על הדמוקרטיה ועל זכויות היסוד בישראל לעוד שנים רבות.

ישראל נמצאת ברגע בן־גוריוני. כמו שבימי בן־גוריון היתה הזדמנות היסטורית להקים את המדינה, כך כעת יש הזדמנות היסטורית לבצע תיקון מסלול ולהציל את עתידה. המשבר הנוראי של השנה האחרונה מספק את תנאי היסוד לשינויים. מצד אחד נמצא ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום המתחבר למפלגות גזעניות ולמפלגות המוֹנעות במכוון מקהילתן זכויות יסוד להשכלה מספקת ולחשיבה חופשית. מצדו השני של המתרס הפוליטי נמצאים כל השאר, שרבים מהם (רובם?) חפצים להבטיח את עתיד המדינה. זוהי אולי היציאה האחרונה שיש לישראל מהאוטוסטרדה אל הגיהינום.

פרופ' בן־דוד הוא כלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, ועומד בראש מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי. הדעות המובאות כאן הן שלו בלבד

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב