את אחמד בן 11 ,ילד על הרצף האוטיסטי, ומשפחתו מעזה הכרתי טלפונית, לפני מספר חודשים, כאשר  האב פנה אלי וביקש שאסייע לו לקבל אישור לצאת עם בנו האוטיסט למוסד מיוחד באזור רמאללה. 

"... במסגרת הפעילות ההומניטרית שמקדמת מנהלת התיאום והקישור לעזה של היחידה לתיאום פעולות הממשלה, היום (חמישי) תואמה חזרתו לרצועה של ילד על הספקטרום האוטיסטי, יחד עם גור כלבים, אליו נקשר הילד במסגרת טיפול רפואי במוסד לבעלי צרכים מיוחדים ברמאללה. עם סיום הטיפול, ובעקבות הקשר האישי שנוצר בין הילד לבין גור הכלבים, הוגשה פנייה על ידי בני משפחתו של הילד לנציגי ארגון "בדרך להחלמה" ולמנהלת התיאום והקישור לעזה, בבקשה לאפשר את מעברו של גור הכלבים לרצועה, יחד עם הילד. מנהלת התיאום והקישור לעזה נענתה לבקשה, ופעלה לתיאום מעברו של גור הכלבים דרך מעבר ארז, זאת על מנת להטיב ולסייע רגשית לילד..."

זו לשון ההודעה, שנמסרה אתמול ממנהלת המעברים לעיתונות. וזה הסיפור שמאחורי ההודעה - עמליה מספרת:

אחרי לא מעט קשיים, אושרה לבסוף יציאתם, והילד נקלט במוסד. 

לפני מספר שבועות המוסד נסגר בשל התפרצות הקורונה בגדה והאב עצמו חלה בקורונה.  האב התקשר אלי והתחנן שאסייע ולהחזיר את אחמד לעזה כי הוא האב בבידוד, והילד נמצא בינתיים  אצל אנשים זרים שמתקשים לדבריו לטפל בו... 

האמת, בהתחלה הייתי ספקנית אם זה בכלל אפשרי, אין מצב שמאפשרים לילד לחזור לבד ללא המלווה  המבוגר ... 

... הרבה טלפונים, הרבה ניירת שעוברת מכאן לשם וחזרה, הרבה שאלות שהייתי צריכה לספק להם  תשובות אבל העיקר הוא שבשורה התחתונה קיבלנו את האישור המיוחל. 

רק אתמול בערב, פנה אלי האב וסיפר שהילד נקשר מאוד לגור כלבים קטן (שקיבל את השם "גוצ'י) והוא  מאוד מבקש לאפשר להם לחזור ביחד. 

(שוב) הייתי מאוד ספקנית, וחשבתי לעצמי, שהרבה בקשות מוזרות כבר הגשתי למעבר במשך השנים,  אבל כזו עוד לא היתה... ולא אתפלא אם יגידו לי "עמליה, הפעם הגזמת..."  

אז טעיתי. שלמה צבאן, מנהל המעבר, אמר לי בפשטות "תביאי את הגור, אני אטפל בזה..." 

כשהגעתי למעבר אליהו, לאסוף את אחמד, לא ידעתי למה לצפות, איזה ילד אפגוש, ואיך תעבור הדרך  על אחמד, על גוצ'י, ועלי. 

אבל ברגע שראיתי את אחמד מחזיק בזרועותיו את גוצ'י הקטן, ידעתי שהכל יהיה בסדר. התיקים  הועמסו ויצאנו לדרך. 

אחמד מתוק ושקט שם את גוצ'י בתוך הקופסא שהבאתי לו, אבל גוצ'י לא רצה להיות בקופסה וקפץ  ממנה לזרועותיו של אחמד. 

בדרך "דיברנו" ביננו. אחמד לפעמים מדבר, ולפעמים שותק, אומר משפטים בודדים בערבית ואני מזדרזת  להעלות מתורגמן בטלפון – כדי להבין מה הוא אומר. הוא ראה המון מכוניות גדולות, ומשאיות ובית  חרושת גדול, כל פעם הפניתי את תשומת לב לדברים מעניינים בדרך... 

אבל בעיקר דיברנו בלי מילים. בהשמעת קולות מצחיקים, בתיפוף, ובפרצופים... )שזו תמיד השפה  המועדפת עלי(.  

כל כמה דקות אחמד שאל מתי נגיע למעבר... וואחד שעה ונוס, וואחד שעה, נוס שעה, עד שלקראת סוף  הדרך באשקלון נרדמו אחמד וגוצ'י מחובקים זה עם זה, ורק כשהגענו למעבר הם התעוררו. 

לא הצלחנו לקבל אישור שהאמא תכנס למעבר לקבל את פניו, אבל הוא "זכה" לקבלת פנים חמה של  החיילים מהמת"ק, שבאו במיוחד לפגוש אותו, ושל שלמה צבאן, מנהל המעבר. 

כולם נשבו בקיסמם של הילד המקסים הזה, והגור הקטן... 

רגע הפרידה, עבור אחמד בהיותו מי שהוא, היה פשוט ובלי שאלות. עובד של המעבר העמיס את התיקים, וליווה את אחמד ואת גוצ'י בדרכם ל"חמסה חמסה", שם חיכתה לו אימו. 

ואני? כבר נרקם בליבי געגוע אל אחמד, שמי יודע אם דרכינו תצטלב אי פעם שוב בעתיד... שמחה  שנשארו לי כמה תמונות של הילד המקסים הזה, שנכנס לתוך הלב של כל מי שפגש אותו ביום המיוחד  הזה, ובליבי תפילה שתימצא לו מסגרת מתאימה גם בעזה.