אורי אילן, בנם של פייגה ושלמה, אח לשמעון וחנה, חבר בקבוצת "שיבולים", נולד בגן-שמואל בי"ד אדר תרצ"ה- 17.2.1935 ונפל חלל בכלא הסורי בדמשק ביום י”ט בטבת תשט"ו, 13.1.1955.

סיפור הפעולה

אל עמוד חשמל שנשא גם כבלים של תקשורת טלפון צבאית סורית מרמת-הגולן אל המפקדה בדמשק, הוצמד בחורף 1953 מתקן האזנה צה"לי שפעל בכוח סוללות-חשמל. את הסוללות היה הכרח להחליף כל שישה שבועות.

בליל י"ג כסליו תשט"ו – 8 בדצמבר 1954 – נשלחה חוליה מעורבת של חיילי צנחנים וגולני לביצוע המשימה. חמישה אנשים היו בכוח: מאיר יעקבי, מאיר מוזס, ג'קי לינד, גדי קסטלנץ ואורי אילן.

הם יצאו בערב מקיבוץ דן, חצו את ואדי אל-עסל, עברו את הגבול למרגלות תל-עזזיאת ובגיא מדרום לו פנו מזרחה לעלות אל הכביש שחיבר בין המוצב שבתל-עזזיאת לזה שבתל-פאחר, בראש הגבעה. העמוד אליו אמורים היו להגיע נמצא בחלקת-שדה בין הכפרים עין-פיט וזעורה.

במעלה הגיא נתקלו במארב סורי. מארבעה כיוונים נפתחה עליהם אש. גם מגבם. הם נכנעו ונלקחו בשבי.

בכלא אל-מאזה נכלאו בתאים נפרדים ומייד החלו חקירות ועינויים. חקירות ארוכות ואלימות ושידול בלתי פוסק: כולם כבר סיפרו הכל ואחר-כך הוצאו להורג. אין טעם להתעקש ולשתוק.

על קרעי דפים מספרו של יצחק שמי החברוני, "נקמת אבות", שאין יודעים מי המציא לו, בגבעול קש ששלף מהמזרון , כותב אורי באותיות מנוקבות תשעה פתקים. צוואה שהוא טומן בין תפרי-בגדיו. מבד המזרון הוא קורע רצועות ארוכות וקושר אחת לאחת.

בשחר יום חמישי, ה- 13 בינואר 1955 הוא תולה עצמו בחבל המאולתר.

"לא בגדתי. התאבדתי"

בו בערב הושבה גופתו לנציגי צה"ל והקיבוץ במעבר הגבול בגשר בנות יעקב.

למחרת היום נטמן אורי בבית הקברות בגן-שמואל, קרוב אל חברו גבי ולד, כפי שביקש בפתקים.

תמונות מחנוכת שביל אורי אילן

דף הנצחה לאורי אילן