הברהמינית
(Shome Ketmo (21


מתוך הספר "האנשים של הודו"
כתב וצילם: יגאל פארי

 


חצי שעה נמשכת הנסיעה מהבית שלה עד לבית הספר. האוטובוס תמיד מפוצץ בתלמידי תיכון מקרקרים וצוהלים.

 

יום אחד, בשעמומה, הבחינה במבטו של נהג האוטובוס במראה הגדולה שלו. היא חייכה לעצמה, סירקה אוטומטית את שערה, וכשחזרה למראה הוא כבר לא היה שם. הנהג.
וכך בכל החודשים של הסמסטר הראשון. היא הייתה משלמת לו בכסף מדויק, כדי שלא תאלץ להמתין לעודף, ואז הייתה מתיישבת במקומה הקבוע ליד החלון ועינייה אל המראה הגדולה, אל עיניו של נהג האוטובוס.


 

 

בלילות הייתה שוכבת במיטה שלה בבית הוריה ומספרת לו את כל מה שעבר עליה במשך היום. לפעמים המחשבות היו מתבלבלות והיא הייתה חוזרת על דברים שכבר סיפרה לו. הוא היה משועשע. כמעט ולא הקשיב, ורק הייתה מביט בפניה ונאנח.

 

בסוף הסמסטר השני, אחרי תכנון וחזרות אין קץ, ניגשה אליו, כאליו דבר של מה בכך, אמרה לו שלום וביקשה לדעת את שמו. נהג האוטובוס חייך ואמר שאחרי שהוא מוריד את התלמידים הוא נוסע למלא דלק בתחנה הקרובה.


היא נשארה לבדה באוטובוס, יושבת מאחור לא במקום הקבוע. פתאום חששה ממבטו של הנהג.


כשהם עמדו בצל של הפיקוס הגבוה, היא ראתה מקרוב את העיניים החומות ועור הקקאו הבהיר שהיה לו.
היא ניסתה ללא הצלחה לחייך אליו. והוא השיב לה בחיוך חם.
הוא אמר לה שמוטב שתתרחק ממנו. את ברהמינית, הקאסטה הגבוהה ביותר, ואני מאחת הנמוכות. לכם יש נגריה גדולה, ושדות, ופועלים, ובית 2 קומות. ואנחנו, אפילו הבית המט לנפול, לא שלנו.


המתדלק סימן לנהג האוטובוס שהמיכל מלא. הם הלכו באיטיות לאוטובוס והיא לא אמרה דבר.


בימים הבאים חשה מבולבלת ומרותקת. היא לא חזרה אל פניו של הנהג במראה. הכנות הישירה, והשפם השחור הנקי שלו עשו מליבה קציצה סמיכה.


מכיוון שלא היה לה עם מי להתייעץ, הייתה מדברת אל עצמה ומריצה את ההחלטות שלה מקצה לקצה.


אמו של נהג האוטובוס, קיבלה אותה בחום. היא הגישה לה תה חריף ועוגיות והציעה לה להתרחק מבנה. אני מאושרת בקרבתך, ואני אוהבת אותך בפני עצמי, אבל אף אחד לא יתיר לכם לחיות ביחד.


הם קבעו את מועד החתונה ושמרו עליו בסוד. הם הזמינו רק את החבר הטוב של נהג האוטובוס ואת אמו. הם החליטו שליתר ביטחון, לא יתראו יותר עד לחתונה.


ביום שלאחר החתונה היא לא הלכה ללימודים. היא באה לביתו של נהג האוטובוס. אימו של הנהג יצאה אל האמא שלה והשאירה להם את הבית.
הם מצאו את עצמם עירומים במיטה. עד עכשיו עוד לא הייתה בניהם נשיקה אחת כהלכתה, וכבר הם ערומים, מגששים בידיהם אחד בגופו של השני.
הריח שלו היה בדיוק כפי שתיארה.


בערב חזרה אמו של הנהג מאמא, והיא נסעה לביתה. הם החליטו לא להתראות יותר עד שיגיעו הניירות המאשרים באופן רישמי את הקשר בניהם.


אחרי 3 חודשים הגיעו הניירות. הם חטפו את הניירות, ומיד נסעו לבית הוריה. ההורים, והאחים, והאחיות, קפצו בקול צעקה גדולה, ונסעו בשיירה תוקפנית לבית אמו של נהג האוטובוס.
נסיון קל לאלימות נבלם באיבו. הורי הכלה הסתכלו אל הבת שלהם בפעם האחרונה. ונסעו.


20 קילומטר הפרידו בין שני הבתים.
אחרי שנה, כשנולד להם הילד הראשון, היא בכתה ללא הפסקה. היא הייתה בטוחה כי הוריה חשו שנולד להם נכד ראשון, אבל הם לא באו, ולא נשאו אותו בידיהם. ולא חיבקו אותה.


היא הייתה מדברת אליהם טרם שנתה, והם היו מקשיבים ועונים לה רווי דמעות. היא הרגישה שאביה הולך ודועך מגעגועים. היא לא כעסה עליהם, היא גם לא כעסה על אנשי הדת. זה היה הג'וב שלהם לשמור על המסורת המתגלגלת, היא כעסה על הפוליטיקאים המשתמשים בדת כדי למנוע כל שינוי וכדי להנציח את שלטונם.


עכשיו היא בחודש האחרון של ההריון השני שלה. בנה הראשון מלטף את הבטן שלה ומניח עליה את האוזן שלו כדי לשמוע את אחיו המתקרב.
בעלה כבר לא נהג אוטובוס, אלא משאית חדשה ונוצצת.


כל יום כשהיא קמה, היא מסתכלת החוצה לכיוון בית הוריה. ואז היא רואה איך ב - 20 הקילומטר בין הבית שלהם לבין בית הוריה, נקווה אוקיינוס שוצף. היא מתפללת, אבל היא יודעת שהאוקיינוס הזה רק ילך ויעמיק, ילך ויתרחב.

 

 

 

 

 

 

Back To the Home