צילומים וסיפורים לאתר
הרדיו הסיני הבינלאומי


China International Radio


כתב וצילם: יגאל פארי
Writing and photography by Igal Peeri

 


 

 

 

הנערה ממגרש החנייה

 

עד לפני דקות אחדות מגרש החנייה היה מלא חיים. מאות משאיות הגיעו מההרים והסתדרו בשלשות כמו לפתיחת האולימפיאדה. הנהגים שתו משהו, בדקו שהסחורה קשורה ומכוסה היטב, בעטו בגלגלים, עוד צלחת אורז אמא, ויצאו לדרכם לכבוש את העולם.

 

המגרש מתרוקן, הנערה יכולה לבחור כל פינה לארוחת הבוקר שלה, אבל היא לא רוצה פינה. היא לוקחת את הארגז הקטן ומתיישבת בדיוק באמצע מגרש החנייה העצום הזה.

 

היא מסתכלת על השעון, נותרו לה 10 דקות עד שהשיירה החדשה תפרוץ בתרועות אל המגרש.

 

לפתע הנייד שלה מצלצל, אמא מתקשרת. אם היא עונה היא תפסיד את הכניסה שלהם, ואם היא תפסיד - הלך היום.

 

 

 

 

הנסיכה על הסוס הלבן

 

באמצע החומה הסינית, באמצע הנסיון לייצב את שווי

המשקל העולמי, מופיע פתאום סוס. סוס לבן טהור ואמיתי.

 

עוד שעתיים השמש תשקע. שלושת האנשים העומדים ליד הסוס נותנים את ההרגשה כאילו הם טוחנים את מזג האוויר,  אבל בעצם הם מסיימים עסקת ענק. אולי החומה הסינית  תימכר ועל חורבותיה יבנו קניון שאין לו סוף.

 

הסוס אומר שהכל נראה לו כמו בסרט משומש, ושהוא ממתין לנסיכה ששוב ושוב מבטיחה לו. ממתין ללא אוויר, לפתאום הזה שהיא תבוא, ואז הם יצאו שניהם לדרכם - הנסיכה והסוס הלבן.

 

 

 

 

הנה הם באים

 

לאן הם הולכים האנשים.

מאיפה הם באים.

 

כשמתקרבים רואים כי הרמפה שהם הולכים עליה מאוזנת לגמרי, כך שאי אפשר לדעת אם הם עולים או יורדים.

 

ובכל זאת הגשם הדק, העננים, ומלחמת המטריות שלהם כנגד הרוח מכניסים עליזות פרועה ברצינות שלהם.

 

וכך הם גם ישובו הבייתה, לוחמי הרוח והגשם האלו. משועשעים ושמחים וטובי לב.

 

 

 

מנעולים


המנעול הוא שבועה שכל זוג חותם עליה בנשיקה של עדי עד.
מעניין שככל שהזמן עובר, החומרים מהם עשויים המנעולים הולכים ומשתבחים, ולמעשה הם יכולים להחזיק לעדי עד.
אבל ככל שהזמן עובר, הבטחות האנשים הולכות ונחלשות ולעיתים לא יחזיקו אפילו עד הגשם הראשון.

 

 


 

עצים מרחפים

 

כשיורדים מהפסגה עוברים דרך היער. יער של עצים גבוהים ודקים. בעונה הזו העצים אינם מחוברים לקרקע והם מרחפים וראשיהם לשמים.

 

ואנג מורה הדרך, הוא בחור משובח. יש לו 7 מדליות בהאבקות במשקל תרנגול.

יש לו שני תוארי דוקטור בכלכלה ובספרות, ובכל זאת, הוא רציני ונושא קולו

בצחוק רק לעיתים רחוקות.

 

ועכשיו,  כשהם יורדים ביער, ואנג ממלא את צמרות העצים בשירי געגועים לנערות הרוקדות ומסחררות את ראשו.  לנערות שהחמיץ במסלול חייו.

 

 

 

 

האופניים של ז'ו הטייס

 

כשז'ו הטייס מגיע בבוקר הוא שר. בקרבת המטוס הוא לא יורד מהאופנים, אלא ממשיך בדיווש איטי ועושה כמה הקפות סביב המטוס כדי לוודא שלא גנבו גלגל או שניים.

 

אחר כך הוא מפעיל את מנוע המטוס, כל הנוסעים עולים בנשימה אחת, ואז הוא מפליג לארצות רחוקות. לאן שלא ירחיק, בדיוק בשעה  4 אחר הצהריים הוא נוחת בחזרה בקלילות ונעימות.

 

לפני שהוא משחרר את המטוס לצוות האחזקה שלו, מתחיל ז'ו בהקפה מסביב לאופניים. לפתע הוא עוצר, שולף את ממחטת המשי שלו, מנקה את הכידון והכסא, ובתנועת ראש קלה מסכם לעצמו שעוד יום מצויין עבר!

 

 

 

 

רובים ומצלמות

 

באוניברסיטה לקולנוע בגואנז'ו בדרום סין, לומדים 5000 סטודנטים. זהו בית ספר פרטי. בוקר אחד התקשרה בעלת האוניברסיטה ל"סוני" והזמינה 1000 מצלמות וידיאו באיכות שידור. המצלמות הגיעו עוד באותו היום ואחרי חודשיים כבר היו כחלק מגופם של הסטודנטים.

 

המלעיזים אמרו שהמצלמות התחברו בעצמם למערכת הדם של הסטודנטים, הנהלת האוניברסיטה הכחישה וארגנה מסיבת עיתונאים דחופה.

 

"הייתי לפני חודשיים בארץ אחת קטנה ומוקפת אוייבים", אמרה המנהלת. "בכל מקום ראיתי חיילים נושאי רובים, רובים שכבר הפכו לחלק מהגוף שלהם. זה היה קשה ולא ישנתי כמה לילות. עכשיו אני עובדת על כך שעד החורף יחליפו את הרובים במצלמות. זה חשוב ושווה, גם אם נאלץ לוותר על כל המלחמות בעולם"

 

 

 

 

גינת הצנוניות

 

בין כל מגדלי הבתים החוצים את השמים בדרכם ליציאה מהאטמוספרה, צמחה לה גינה. גינת ירקות צנועה וחגיגית. צ'י ואשתו דיק בת ה-90 משקים אותה עם המשפך הקטן שלהם.

 

כל בוקר הם מתעוררים אל הגינה, ולאחר כמה דקות הגינה מתעוררת אליהם.

 

בהתחלה ניסתה הממשלה לרתום גם את הגינה הזו להסתערות הכלכלית הסינית על העולם. אבל זה לא עלה בידם. הם ניסו שוב ושוב, אבל דרכם לא צלחה. שום רואה חשבון לא יכול היה לכמת את השמחה שערוגת הצנוניות מביאות לצ'י ולדיק בני ה-90 העומדים מחובקים לידה.

 

 

 

 

הבית

 

הבית הוא בית פשוט. 2 חלונות, דלת, כמה תחתונים וגופיות התלויות על החלון.

 

אז איך זה יוצא שהבית הזה מפוצץ בהרגשה של בית. אולי העצים הדקים, אולי השביל המקיף את הבית. אולי הדיירים.

 

 

 

 

 

השחקן

 

צ'אק למד 5 שנים משחק. עכשיו הוא עושה את רומיאו בעיניים עצומות. אבל כשהוא עוצם את העיניים הוא רואה את סבתא שלו ג'יא מיי שאיתה היה מופיע בהצגות הראשונות שלו בחצר מאחורי הבית.

 

שבוע שלם נערכו ההכנות לפסטיבל ההוא. פנסים, וילונות, כובעים, חליפות של ההורים מהחתונה. והעיקר סבתו ג'יא מיי שלימדה אותו תאטרון הרבה יותר מכל המורים ביחד. כשהיא מתה, הוא רצה לשיר לה ליד הקבר, להגיד לה פעם נוספת כמה היא יקרה לו, ולשאול אותה לעיני כולם, למה היא משאירה אותו לבד. אבל הקול שלו בגד בו והוא לא הצליח להוציא מילה.

 

הקהל עצר את נשימתו. הם שיבחו את משחקו המאופק רב התהפוכות המנגן בצניעות על מיתר הלב.

 

הוא עשה עוד נסיון, אבל גם זה לא הצליח. מבוכה כללית השתררה ליד הקבר. רק סבתא שלו, בלי שאף אחד הרגיש, הרימה טיפה את הראש, קרצה לו ממעמקי האדמה, הפריחה אליו נשיקה ואמרה לו: היי בן! כרגיל שימחת אותי עד מאד!

 

 

 

 

20.000 סטודנטים על 20 מקומות

 

הבנק המרכזי הוציא מכרז על 20 מקומות בסניפים. 20.000 סטודנטים לא ישנים חודש. תופרים חליפות, קונים נעלים, מחליפים את צבע השיער, משננים בקורסים מיוחדים את התיאור המלהיב של עצמם.

 

הראיונות נערכים במגרש הכדורגל. כל סטודנט מקבל 20 שניות להציג את עצמו. 20 שניות, וכל החיים אחרי זה יהיו אחרים לגמרי. הסטודנטים יודעים כי זו שיטה אכזרית ובלתי אנושית, אבל הם לא יכולים לעשות דבר מלבד להשתתף גם הם במרוץ הדמים הזה.

 

וכך יהיה גם אם לא יתקבלו, מהר מאד הם ישכחו שיש גם נפש, ורגש, ודמיון, ועוד אלף דברים, שאי אפשר לספור אותם ב-20 שניות.

 

 

 

 

 

 

 

 

See you soon !